לקט מביאור "הרוקח" על התורה – פרשת בראשית

 

על הביאור והמבאר (מתוך "ויקיפדיה"):

רבי אלעזר מגרמייזא  (גם "וורמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתקכ"ה1165 - ה' אלפים1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל ספר הרוקח (רקח בגימטריה - אלעזר), מבעלי התוספות ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס. קבע והשפיע על מנהגים שנוהגים עד ימינו בקרב אשכנזים שומרי המסורת היהודית.

רבי אלעזר נולד בערך בשנת ד'תתקכ"ה במגנצא, לאביו ורבו רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא, מגדולי החכמים שבדור. נדד בין מרכזי התורה שבגרמניה וצפון צרפת. למד תורה מאביו, ותורת הקבלה מבן משפחתו, רבי יהודה החסיד[ העמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם הוא רבי יצחק בן משה מווינה, מחבר ספר אור זרוע. היה חתום על תקנות קהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). לגבי תאריך פטירתו נחלקו הרבה12321234ד'תתקצ"ח (1238) ויש המאחרים את פטירתו לאחר שנת ה'ב' (1242). מקום קבורתו בוורמס.

סבל סבל רב בפרעות, שבעקבותיהם עבר ממגנצא לוורמס ושם נעשה לרב. בכ"ב בכסלו ד'תתקנ"ז (סוף 1196) , בזמן שעסק - על פי תיאורו האירוני במקצת - בפסוק "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו, פצעו אותו ואת בנו פצעים קשים ורצחו את אשתו דולצא (ששימשה כרבנית הדרשנית בבית הכנסת בוורמס) את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה בת השש. בזיכרונותיו מתאר רבי אלעזר כיצד הרגו לעיניו את בני משפחתו:

"... ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו... ומיד עמדה (אשתי) החסידה ויצאה... וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום"

"נשארתי בחוסר כל ובעוני גדול ובייסורים גדולים", הוא מעיד על עצמו.

-------------------------------------------------------

סיכומי ביאורו נערכים על ידי לפי מהדורה בעריכת יואל קלוגמאן, עם הערות של הרב חיים קניבסקי. הביאור יוצא מכתב-יד שהיה ספון וטמון קרוב ל 800 שנה.

הביאור נכתב מתוך התייחסות ל 73 שערים (נושאים), כגון שער המבאר, גימטריה, הפשט, ריבוי ומיעוט, תרגום, דילוג, מצוות, תפילות, מדרש, ועוד.

 

 בראשית

בראשית א,ב: תוהו ובוהו: מהו 'תוהו' ומהו 'בוהו'? הרוקח: "תוהו – ריקן מכל, בוהו – אותן מקומות שעתה יש שם מעיינות ונהרות, כשהייתה בחידושה לא היה שם, ואף על פי שהייתה ריקה מכל – מלוא כל הארץ כבודו". להבנתי, הביטוי תוהו ובוהו מלמד על גדולת ה' הנמצא בכל מקום, אף מה שריק מכל או היה ריק מכל בעבר.

 

א,יד: והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים: מדוע לא 'ולשנים' (עם למד)? הרוקח: "מן הימים עשה שנים, שנ"ד (354) ימים זה שנה". שנה היא לא יצירה – אלא היא סך מסוים (354) של ימים, תוצאה של סך ימים.

 

א,כב: והעוף ירב בארץ: מדוע לא 'יפרה', כפי שבירך את החיות 'פרו ורבו'? הרוקח: "שלא נאמר פריה ורביה אלא באדם ודגים שמצויין מזונותיהם ופנויים לשמש, אבל עופות אין מזונותיהם מצויים בימי הגשמים". הבנתי שמי שטרוד בפרנסה אינו פנוי למצוות פריה ורבייה, ולכן ברכתו רק לרבייה ולא לפרייה.

 

ד,כו: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה': מדוע רק משנולד אנוש התחילו לקרוא בשם ה'? הרוקח: "עד שלא נולד אנוש היו דואגים להנהיג שת להקריב קרבנות, פן ישוב קין ויהרגהו, אבל כשנולד אנוש אז התחילו להביא קרבנות לה', שאם יעמוד קין עליו – אנוש יעזור לו, וזהו 'כי הרגו קין' (כה), שהיו יראים מפניו". קין נחשד כמסוכן, ומשנולד שת עדיין חששו שיהרגהו, אך משנולד אנוש הבינו שאין לפחד מקין, ועם תפילות לה'  אנוש יצליח בהמשך הנהגתו את העולם.

 

שבת שלום, שבת של ראשית הדרך עם הפרשן ר' אלעזר מגרמייזא, מלאה בתוכן ויצירה, פרייה ורבייה ומזונות מצויים, התחזקות באמונה, אורן, בן וכו'.

  

נח

 ז,ו: והמבול היה מים על הארץ: מה הכוונה 'והמבול היה מים', הרי צריך לכתוב 'והמים היו למבול'? הרוקח: "מלמד שהיו העצים והאבנים נובלים (או נובעים, או נוזלים בגרסאות אחרות), והיו למים". למדנו שהמבול לא בא רק ממים מהשמיים, אלא למעשה כל היקום שיתף פעולה עם יצירת המבול, ואז העצים והאבנים גם הם נהפכו למים. יש לכך חיזוק מן הכתוב בפסוק י"א: "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו", כלומר המים לא באו רק מלמעלה. מעניין.

 

ח,טז: צא מן התיבה אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך אתך: מה סדר היציאה מן התיבה, זוגות זוגות (אתה ואשתך) או קודם גברים אחר כך נשים? הרוקח: "כשם שנכנסת ברשות כך צא ברשות אתה ואשתך יחד, ובניך ונשיהן יחד". נח עבר על הציווי (פסוק י"ח): "ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו אתו", כלומר קודם גברים ואחר כך נשים, ומדוע? הרוקח: "כי נתיירא פן יקלקלו בניו ויבוא (שוב) מבול". נח כבר חשש לקלקול בניו, והעדיף להיות צמוד אליהם להשגחה יתירה. שיעור באבהות ובחינוך ילדים, גם לאחר נישואיהם.

 

ט,ד: אך בנפשו דמו לא תאכלו: מתי אסור לאכול את הדם? הרוקח: "בעוד נפשו בו הוא דמו, כי הדם הוא הנפש, לא תאכלו הבשר בעוד שהנפש בו". ניתן להבין מכאן שאחרי שהחיה מתה ואין נפשה בה – מותר לאכול את הדם. צריך עיון.

 

ט,ו: שופך דם האדם, באדם דמו יישפך: מדוע יש להרוג (על פי דיינים) את הרוצח? הרוקח: "כי בצלם אלוהים שמתראה בו פרצוף חשוב עשה את האדם, על כן דמכם אסור לשפוך דם". להבנתי, רוצח מוציא עצמו מכלל בעלי 'צלם אלוהים', על כן יש לשפוך את דמו כפשוטו, להרחיק ממנו הצלם, כי הוא בעצמו הכריז בעצם מעשיו שאינו קשור בצלם.

 

ט,ו-ז: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו: מה הקשר בין צלם אלוהים למצוות פרו ורבו (וו החיבור של 'ואתם' מורה על קשר כזה)? הרוקח: "ואני הנני משתתף עמכם להרבות זרעכם". להבנתי, ה' מבטיח את סיועו בהרביית הזרע והילודה, בכך שתקבלו עליכם בהתנהגות הולמת את צלם אלוהים. אולי נבין מכאן כללי התנהגות בחיים למי שרוצה לזכות בהרבה צאצאים. ובכל אופן למדנו מכאן ש"שלושה שותפין לו לאדם", וללא סיוע השותף השלישי, ה', יצירת האדם אינה אפשרית.

 

ט,כה: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו: מהו 'ארור'? הרוקח: "יחסר ממונו ויצטרך להיות עבד עבדים, לשון קוץ ממאיר (יחזקאל כח), צרעת ממארת (ויקרא כג), חסרון. 'עבד עבדים' – לעבדם כעבד". החיסרון נובע מהצרעת הממארת והמפחיתה מגופו, ואז – מתוך חסרון זה - יהיה עבד אפילו לעבדים. שלא נדע.

 

שבת שלום (מפרנקפורט מארחת יריד הספרים הבינלאומי), שבת של שפע מים מלמעלה ומאתו יתברך בלבד, סדר בחיי הזוגות, אכילה תוך התחשבות בקדושת נפש החיה, ויחס הולם לכל אדם שנברא בצלם ומתנהג כך, זרע פורה ורבה, ובלא חסרון כלל, אורן, בן וכו'.

  

לך לך

 יב,א" לך לך ... אל הארץ אשר אראך: מדוע לא ציין ה' את ארץ היעד, ארץ כנען? בעל הרוקח: "כשתרצה ללכת – אראה לך, כמו 'על אחד ההרים אשר אומר אליך' (בראשית כ"ב), וכשרצה ללכת – אמר לו". ה' ייתן את סיועו מלמעלה, אם יראה השתדלות מלמטה, ולפחות רצון לעשות.

 

יד,ה: ויכו את רפאים ... ואת הזוזים בהם, ואת האימים ...: מה מקור השמות רפאים, זוזים, הם, אימים? בעל הרוקח: "רפאים  - גיבורים, כל הרואה אותם רפה לבם ... ואת הזוזים – כל הרואה אותם זז וזע מאימתן, בהםהעיר הומה מרוב בניינים ומגדלים הגבוהים שהיו בה, האימים – בעלי האימה". גם שמות הגויים ועריהם – יש להם משמעות.

 

טו,ד: לא יירשך זה, כי אם אשר ייצא ממעיך: וכי ישמעאל לא יצא ממעיו של אברם? בעל הרוקח: "ממעיך – משמע מאשתך שרה, דאישה קרויה מעיים ... 'שני בבטנך, וממעייך ייפרדו' (בראשית כ"ה), ועל כן אין לומר על הגר (מעיים), שהיא לא קרויה אשת אברהם, לכך מתחיל הקרא 'ושרי אשת אברם' (טז,א; טז,ג), לומר היא נקראת אשת אברהם ולא הגר, ולכך אליה רומז 'אשר ייצא ממעיך'". מעיים זה איבר מאד פנימי ואישי ורגיש לבעל המעיים בלבד, לכן מתאים להמשיל את האישה למעיים. מעניין.

 

טו,ח: במה אדע כי אירשנה: האם אברם פקפק ביכולתו של ה'? בעל הרוקח: "לא שקרא תיגר, אלא שאמר באיזה זכות. אמר לו (ה') בעדות (ברית בין הבתרים) שאני נותן לך". אברם פעל מתוך ענווה, וכך צריך אדם לפעול, אף כששומע שמועה טובה.

 

טז,ה: חמסי עליך: מדוע שרה נוזפת באברם על מעשיה של הגר? בעל הרוקח: "שאתה שומע בזיוני ואינך גוער בהגר". אישה מצפה שבעלה יגן עליה, יילחם עבורה, יגרום לכבודה בעיני כל. שרה חשה שאברם לא עמד במשימה.

 

 וירא

 

יח,ח: ויקח חמאה וחלב, ובן הבקר אשר עשה: אברהם ערבב חלב ובשר? הרוקח: "עד שיתבשל הבשר". כלומר מנה ראשונה חלבית, ואחר כך הגיע הבשר, משהסתיים בישולו. תירוץ מעניין.

 

יח,טו: ותכחש שרה לאמור לא צחקתי: כיצד שרה סותרת את דבר ה' ('למה זה צחקה שרה?')? הרוקח: "מכאן שהנשים פסולות לעדות, שהצדקת שבהן כיחשה". גם אימהות האומה מלמדות אותנו במעשיהן את ההלכה...

 

יח,לב: אולי ימצאון שם עשרה: מדוע אברהם לא מבקש שלא להשחית את סדום גם על פחות מעשרה? הרוקח: "כי אין השכינה שורה בפחות מעשרה (על פי הגמרא, ברכות ו.)". מכאן שאברהם לא דאג לאנשי סדום או לרכוש, אלא לעבודת ה' והימצאות השכינה.

 

יט,יח: ויאמר לוט אליהם, אל נא אדונָי (האות נון של אדוני בקמץ, כלומר ה'): למי אמר לוט, מה? הרוקח: "'ויאמר לו אליהם' – ביקש מהם (מהמלאכים) לעכב שם עד שיבקש רחמים לאדון העולם, 'אל נא אדוני' – ה', אל תטריחני לברוח כל כך ברחוק". מכאן שלוט האמין בה', ופנה אליו ישירות לשנות את יעד הבריחה מההר לצוער, אך היה צריך לבקש עיכוב ביצוע מהמלאכים.

 

יט,כג: השמש יצא על הארץ: האם 'שמש זה לשון זכר כמו כאן, או לשון נקבה (אם זרחה השמש; שמות כג)? הרוקח: "כשיוצא (השמש) בתוקפו – כזכר, אבל כשהחמה מתרחבת כנקיבה אמר 'זרחה'". הרוקח מביא דוגמאות של מילים נוספות כגון אש שבאים הן בלשון זכר והן בלשון נקיבה, והכל לפי העניין , אם בתוקף – כזכר, אם כרחבה – כנקיבה. מעניין.

 

כב,כב-כג: ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה: מדוע פעמיים 'בתואל' ברצף? הרוקח: "רמז שתי בנות שיצאו ממנו לעבוד לאל (בתו-אל), רחל ולאה. ועוד רמז – ארבע יצאו ממנו, 'בתואל' בגימטריה: רחל, לאה, בלהה, זלפה". יש אמנם הפרש 1 (בתואל 439, ארבע נשות יעקב – 438) אך ההקשר מעניין.

 

חיי שרה

 כד,ח: רק את בני – לא תשב שמה: מה לומדים מן המילה הממעטת 'רק'? הרוקח: "אבל בן בני ישוב שמה, יעקב". אברהם ניבא שיצחק לא ייצא מהארץ, אך נכדו – יכול לצאת.  

כד,יד: והיה הנער(ה) אשר אומר אליה: מדוע 'נערה' בלי הא? הרוקח: "מראיה כנער". הנערה צריכה להיראות ולהתנהג כגבר. ראה ביאור אי"ם.

 כד,מג: והיה העלמה היוצאת: מה מקור המילה 'עלמה'? הרוקח: "זריזה שנעלמת בצניעות מבני אדם". איזוהי עלמה ראויה? – צנועה.

 כד,סג: ויצא יצחק לשוח בשדה: מה מקור המילה 'לשוח'? הרוקח: "לדבר ולילך בין השיחים, כמנהג השרים". איזוהי שיחה ראויה – הנאמרת בנחת, כמו בטיול בגינה, בין השיחים.

 כד,סז: ותהי לו לאישה ויאהבה: מהי אהבה באותם ימים? הרוקח: "שלא יקח אחרת עליה (בנוסף לה), כמו אברהם ויעקב". יצחק נאמן לאשתו מרגע שראה אותה והתאהב בה.

 כה,א: ויוסף אברהם ויקח אשה: מה מלמדנו אברהם בהוספת אישה? הרוקח: "להעמיד תולדות בזקנותו יותר מבחרותו, זהו 'קווי ה' יחליפו כוח' (ישעיהו מ')". אברהם לקח אישה נוספת לא כדי לא להיות לבד, אלא כדי להוליד עוד צאצאים. מעניין, גם בפן האישי.

 כה,ו: ולבני הפילגש(י)ם אשר לאברהם: מדוע 'פילגשים' בלא יו"ד (לפי מקור בבראשית רבה)? הרוקח: "פילגש אחת (פילגשם – בלי יו"ד) – היא הגר היא קטורה, ואם מלא 'פילגשים' – אז רוצה לומר שתיים היו, הגר וקטורה". בעל הרוקח מתייחס כאן לשאלה אם קטורה הייתה הגר או אישה אחרת נוספת אותה לקח אברהם (פסוק א'). בדקתי בשישה תנ"כים ובכולם מופיע 'פילגשים' מלא. רש"י הביא מקור מבראשית רבה, בו מופיע 'פילגשם' בלי יו"ד.

תולדות

כה,עא: כי עקרה הוא (ה"א בחיריק): מדוע הוא (ה"א בחיריק) ולא היא? הרוקח: "גם הוא (יצחק) היה עקור (על פי יבמות ס"ד.)". השימוש בצורת 'הוא' (ה"א בחיריק) נועד לאפשר לייחס את המושא הן לזכר והן לנקבה. ראה אי"ם "וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית ב,יב).

כה,כז-כח: ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים ... ורבקה אוהבת את יעקב: מה מייחד כל אחד מהתאומים עשו ויעקב, ומדוע רבקה אהבה את יעקב? הרוקח: "'יודע ציד' – ערום היה איך לתפוש חיות, לכך נעשה איש שדה. 'איש תם' – בלי ערמות ועקמומית, לכך 'יושב אוהלים' – אוהל מקנה, וגם עסוק בצרכי הבית ...(ולכן) 'ורבקה אוהבת את יעקב' – לפי שהיה עסוק בעבודתה". עשו הצטיין בערמומיות, ולבסוף יעקב הוכיח שגם הוא יודע להיות ערמומי, אך ביום יום הוא תם.

כו,י: והבאת עלינו אשם: מדוע 'אשם' ולא 'חטא'? הרוקח: "(קרבן) אשם בא על שוגג ... (אבילמך מלך גרר) לא לקחה לאלתר והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות, והוא שוגג עליה כי בחזקת פנויה היה משדכה, לכך נאמר 'אשם'". התורה מדייקת במילותיה ומכוונת כבר כאן לציווי הקרבנות שיצווי במדבר. מעניין.

כו,לה: ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה: מדוע הוקדם יצחק לרבקה? הרוקח: "ליצחק יותר מורת רוח מרבקה, שלא ראה מעולם עובדים עבודה זרה בבית אביו, כמו רבקה". בעקבות מורת רוחו של יעקב, גם רבקה חוותה מורת רוח.

כז,מו: אם לוקח יעקב אשה מבנות הארץ, למה לי חיים: מדוע רבקה שואלת 'למה לי' ולא 'למה לנו'? הרוקח: "לך, שכהו עיניך, אינו מזיק, אבל לי, שאראה מעשיהן הרעים, 'קצתי בחיי'". אינה דומה ראיית הרע לידיעת הרע, זאת חוויה אחרת.

כח,ב: וקח לך משם אשה מבנות לבן: מה נרמז בפסק זה? הרוקח: "בגימטרייה 'מבנות' = 'הנה לאה רחל בלהה זלפה". אמנם צריך תוספת של 'הנה' כדי להגיע ל 498, אך הרעיון יפה.

ויצא

כט,יב: ותרץ ותגד לאביה: מדוע לא הגידה גם לאמה? הרוקח: "כי מה קורבה היה לה ליעקב?". יעקב הציג עצמו לרחל כבן משפחה מצד אביה, לכן לא עירבה את אמה. הפרדה משפחתית מעניינת.

כט,טז: וללבן שתי בנות: מדוע 'בנות' עם קמץ בבי"ת ( banot) ולא צירה (benot), כמו בן - בנות (Ben – Benot)? הרוקח: "בת בהברה A ובן בהברה E, לפי כשהאישה מזרעת תחילה יולדת בן זכר – נקרא הבן על שם האם שהיא בהברת E, וכשאיש מזריע תחילה – יולדת בת – נקראת אחר האב שהוא הברת A, ולכך אמר 'שתי' גבי נקבה, שהתי"ו משמש בבת. בשם יב"ק אבא ז"ל". ניתוח מעניין בשורשי השפה.

 כט,יח-יט: אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן: טוב תתי אותה לך מתתה לאיש אחר:  מדוע דווקא 7 שנים, ומה פשר תשובת לבן? הרוקח: "ואז (אחרי 7 שנים) תהיה גדולה ותתן לי נדוניה עם בתך כמשפט הבנות". כיוון שיעקב בא עני, לא יכול לשלם נדוניא לאביה, ולכן הציע לחכות שתגדל, ואז אביה ישלם נדוניה. עונה לבן,  בלשון בעל הרוקח: "אף על פי שאין לך דבר, (עדיף לי לשלם נדוניא מלקבל עליה כסף מלא מ)איש אחר, שהיה נותן לי כסף מלא עליה", דבר המראה שלבן אהב את יעקב.

ל,ג: הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכי: מה הכוונה ב'תלד על ברכי'? הרוקח: "מה שתלד אושיב על ברכי". לאה מתכוונת להתייחס לבני שפחתה בלהה, בדיוק כמו אל ילדיה הביולוגיים, תושיב אותם על ברכיה ותשחק עמהם בנעימות אמהית.

ל,לט: ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים: מה סוד ההולדה של עקודים נקודים וטלואים? הרוקח: "כי דעתן (של הצאן) אחר התואר שראו (מקלות מפוצלות ברהטים ובשקתות המים), לכך אל תתמה רוב ממזירין פקחין (ירושלמי קידושין פ"ד הי"א), כי ליבן (של הנשים האסורות) פתוח לריווי דודים הנאת תשמישו וראות המזנה עמו, לכך נהפך לתוארו, ואם חושבות לטובה – יהפוך לטובה". מדהים איך בעל הרוקח ידע את 'הסוד' של הובלת המציאות למציאות טובה, לפי הרצון והמחשבה.