פרשנות אונקלוס

מאת אורן ירון מס (אי"ם)

מבוא

ידוע שתרגום הוא גם פירוש. אונקלוס שוזר בתרגומו פרשנויות רבות לפשט התורה. אני משתדל למצוא את המקומות המשמעותיים ביותר עבורי, בהם אונקלוס משנה את התרגום המילוי הפשוט לפרשנות. אני נעזר רבות בחומש "אורך ימים", ובו חיבורו של עמיתי וידידי, הרב יוסף שלום הלוי וינפלד שליט"א, פירוש המכונה "הבנת אונקלוס", ובו מובא תרגום לתרגומו של אונקלוס במקומות בהם יש חידוש לעומת הפשט. בפירושי יש הדגשה לחלק הפסוק אותו אני מצטט מתרגום אונקלוס.

אונקלוס הגר, שפירוש שמו ביוונית: המבשר, היה בן אצולה משפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים^.לפי המסורת היהודית חיבר את" תרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה .התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. (מתוך ויקיפדיה).

בראשית

בראשית א,ב: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ: אונקלוס: צדיא וריקניא. תרגום התרגום (=תה"ת): שוממה וריקה. מקובל לחשוב שתוהו ובוהו זה אי סדר.

א,יד: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים: אונקלוס: ומימני בהון יומין. תה"ת: ולמנות בהם ימים. השמש והירח נועדו לאפשר קיומו של לוח שנה ומניית ימים ושנים.

ב,א: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ: אונקלוס: ואשתכללו. תה"ת: והושלמו והשתכללו. לא רק כלו והסתימו, אלא גם השתכללו בעקבות היום השביעי – השבת.

ב,ז: וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה: אונקלוס: לרוח ממללא. תה"ת: לרוח מדברת. נפש האדם מיוחדת מנפש בעלי החיים, בכך שהיא מאפשרת לאדם דיבור.

ו,ג: לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: אונקלוס: ארכא יהיבת להון מאה ועשרין שנין, אם יתובון. תה"ת: המתנה ניתנה להם (לדור הרע), אם ישובון. ברכת "עד 120" אינה ברכת אורך ימים, אלא להיפך, קיצור ימים מחיי אדם רגילים באותם זמנים של כמעט 1000 שנה לאדם, רק ל 120 שנה, לבחון אם ישוב בפרק זמן זה מדרכו הרעה.

נוח

בראשית ז,טז: וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ: אונקלוס: ואגן: תה"ת: והגן. הכוונה שה' לא סגר את פתח התיבה מחוץ לה, אלא הגן על התיבה מבחוץ, שאם ה' היה סוגר, איך יכול היה נוח לפתוח אותה בעצמו: וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה (ח,יג).

ח,יא: וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ: אונקלוס: תביר נחית בפומה. תה"ת: שבור, כרות, מונח בפיה. אולי ניתן להבין שאם העלה שבור, משמע הוא טרי, ולא עלה ישן מלפני המבול.

ח,כא: וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ: אונקלוס: וקביך ה' ברעווא ית קורבנה. תה"ת: וקיבל ה' ברצון את קורבנו. הרחה פירושה הסכמה וקבלה, כי היא אינה יכולה להיעשות בכפייה, אלא דורשת הסכמת המריח לשאוף אליו את הריח.

ט,ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: אונקלוס: בסהדין על מימר דיניא. תה"ת: בעדים לפי אמירת פסק הדיינים. אונקלוס מתרגם לפי חז"ל.

ט,יב: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: אונקלוס: בין מימרי. תה"ת: בין דיבורי. הכוונה להרחיק מה' הגשמה של יחסים קרובים וחבריים עם האדם.

ט,כז: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם: אונקלוס: וישרי שכינתֵהּ. תה"ת: וישכן שכינתו. ה' לא ישכון באהלי שם כמו בבית מקדש, אלא ישכן שם את שכינתו.

לך לך

בראשית יב,ה: וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן: אונקלוס: דשעבידו לאוריתא: תה"ת: ששעבדו אותם לתורה. אונקלוס כמו רש"י מסתמכים על המדרש "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (בראשית רבה לט,יד), אלא שאונקלוס מוסיף מימד של פשט "שיעבדו", כמו עבדים שאדם צובר כרכוש.

יג,ט: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: אונקלוס: אם את לציפונא ואנא לדרומא. תה"ת: אם אתה לצפון אני לדרום, ואם אתה לדרום אני לצפון. ניתן להבין שאונקלוס מבאר לנו שאברם ולוט עמדו על הר גבוה (אולי הר בעל חצור או הר כביר) ופניהם למזרח, כך שימין זה דרום, ושמאל זה צפון. יש גם הסבר אחר האומר שאברם ביקש את לוט לבחור בין צפון לדרום, רק לא למזרח, לסדום. לוט דווקא בחר בככר הירדן ובסדום: וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם (יב,יב). אונקלוס עקבי עם תרגומו זה, והוא מתרגם את הפסוק וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק (יד,טו) : שמאל – ציפונא. כנראה גם שם אברם הגיע לחובה (חומס) מצד מזרח לדמשק.

יד,ג: כָּל-אֵלֶּה, חָבְרוּ, אֶל-עֵמֶק, הַשִּׂדִּים, הוּא, יָם הַמֶּלַח: אונקלוס: הוא אתר ימא דמלחא. תה"ת: הוא מקום ים המלח. ניתן ללמוד מכך שבזמן זה ים המלח טרם נוצר, והעמק היה במקום בו נוצר ים המלח, ולהבנתי זה קרה בעת הפיכת סדום ועמורה, ומה שמכונה "השבר הסורי-אפריקאי".

טז,ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: אונקלוס: דין לי עלך. תה"ת: טענה יש לי עליך. נראה שאונקלוס מנסה להכהות את לשון התבטאותה של שרי, ומעדן אותה ל"מחלוקת" וטענה.

וירא

בראשית יח,כה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע: אונקלוס: קושטא אנון דינך מלעבד: תה"ת: אמיתיים המה משפטיך מלעשות. אונקלוס מעדן את לשונו של אברהם ומורה על הערצת אברהם לה'.

יט,ב: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם: אונקלוס: בבעו כען. תה"ת: בבקשה כעת. לוט יודע שמסוכן להיות מחוץ לביתו, ולכן לא רק מבקש שיסורו אל ביתו, אלא גם מפציר שזה יהיה מיד.

כ,טז: הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ: אונקלוס: כסות דיקר עיינין. תה"ת: כסות של כבוד למראה עיני כולם. התשלום של אבימלך לאברהם הוא לכבוד שרה, בפומבי, לבטא את צערו העמוק של אבימלך על מעשיו.

כא,כג: אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי: אונקלוס: ובברי ובבר ברי. תה"ת: ובבני ובבן בני. אפשר היה להבין 'אפילו לניני' כפשוטו, אך אונקלוס מבהיר שהכוונה לבן. אולי נבין שכמו 'בני בנים הרי הם כבנים', כך גם נינים הרי הם כבנים.

כב,ב: וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה: אונקלוס: פולחנא. תה"ת: עבודת הקורבנות. רש"י מבאר שאונקלוס התכוון למקום בו יש מור לעבודת הקטורת.

כב,יד: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה: אונקלוס: ואמר קדם ה', הכא יהון פלחן דריא. תה"ת: ואמר לפני ה' כאן יעבדו הדורות. רש"י מבאר שאונקלוס התכוון למקום בו ה' יבחר להשרות את שכינתו ולהקריב כאן קרבנות.

חיי שרה

בראשית כג,יג: אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: אונקלוס: עבד לי טיבו קבל מני: תה"ת: תעשה לי חסד ותסכים לקבל ממני. אונקלוס מבין "שמיעה" כהסכמה.

כד,י: וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר: אונקלוס: די על פרת. תה"ת: אשר נמצאת על נהר פרת. אונקלוס מבהיר שהעיר על נהר פרת. רש"י "בין שתי נהרות יושבת".

כד,כא: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ: אונקלוס: שהי בה מסתכל. תה"ת: שוהה ממתין ומתבונן בנעשה. אונקלוס מבהיר ש"משתאה" אינו רק "מתפעל ומתרשם" אלא מתבונן.

כה,יא: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי: אונקלוס: דמלאך קיימא אתחזי עליה. תה"ת: שמלאך קיים נראה עליה. אונקלוס מבאר שיצחק היה איש אלוהי, ונפגש עם מלאך חי.

תולדות

בראשית כה,כח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו: אונקלוס: ארי מצידה הוה אכיל. תה"ת: כי מהציד שהביא הוא היה אוכל. אונקלוס מבין 'בפיו' – של יצחק (כמו רש"י).

כה,לא: וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי: אונקלוס: כיום דלהן. תה"ת: כיום הברור (כמו שמש בצהרים). אונקלוס מבהיר שיעקב ביקש ראייה ברורה שהבכורה אכן שלו.

כו,יג: וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים: אונקלוס: על חד מאה בדשערוהי. תה"ת: פי מאה ממה ששיערוה (שתצמיח). אונקלוס מבהיר שמדובר על כמות תפוקה, לא איכות.

כו,כח: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ: אונקלוס: מומתא דהווה בין אבהתנא. תה"ת: ההשבעה שהייתה בין אבותינו. אונקלוס מבאר שאבימלך מסתמך על הסכמיו עם אברהם.

כז,יג: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי: אונקלוס: עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לווטיא עלך ברי. תה"ת: עלי נאמר בנבואה שלא יבואו קללות עליך בני. אונקלוס מבאר שרבקה מסתמכת על נבואה ולא סתם מסתכנת. הנבואה לרבקה ניכרת גם במילה 'לה' בפסוק: וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כה,כג). מכאן הבינה רבקה שיעקב לא יינזק, ולקחה על עצמה את הקללה, שהרי ידעה שלא תבוא.

כז,מ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: אונקלוס: כד יעברון בנוהי על פתגמי אוריתא. תה"ת: כאשר יעברו בניו על דברי התורה. אונקלוס מבאר שעם ישראל ינוצח (ופרקת עולו) רק אם לא יקיים את התורה (תריד).

ויצא

בראשית כח,יז: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: אונקלוס: לית דין אתר הדיוט. תה"ת: אין זה מקום רגיל ופשוט. אונקלוס מבין שהמקום 'נורא' כלומר לא רגיל.

כח,כב: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים: אונקלוס: תהי די אהי פלח עליה קדם ה'. תה"ת: תהיה מקום שאהיה עובד עליה לפני ה'. אונקלוס מבהיר שיעקב נשבע שבמקום הזה יעבוד את ה', לא דווקא על האבן הזאת.

כט,כז: מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת: אונקלוס: שבועתא דדא. תה"ת: השבוע של זאת. אונקלוס מבין שלא ניתן לפרש סתם שבוע – שבעה ימים, שהרי 'שבוע' לשון זכר, וייחס את ה'זאת' לרחל, השבוע של רחל, כפי המשך הפסוק: וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת.

כט,לא: וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ: אונקלוס: ויהב לה עידוי. תה"ת: ונתן לה הריון. אונקלוס גלה שה' הוא הנותן הריון או עקרות, על ידי פתיחה וסגירה של הרחם. כך גם מתרגם אונקלוס בהמשך על הריונה של רחל: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ (ל,כב), ויהב לה עידוי.

ל,ג: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי: אונקלוס: ואנא ארבי. תה"ת: ואני אגדל. אונקלוס מבין שלאה מתחייבת לגדל ולטרוח בגידולו של הילד, ובכך ייחשב שילד שלה.

ל,כז: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ: אונקלוס: נסיתי. תה"ת: בדקתי וניסיתי. אונקלוס מבאר את המילה 'נחשתי', כבדיקה ולא סתם ניחוש באוויר.

לא,יט: וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: אונקלוס: ונסיבת. תה"ת: ותקח. אונקלוס נותן משמעויות שונות לפועל 'גנב'. אצל רחל זה 'לקחה', אצל יעקב זה 'כיסוי' – הסתרה: וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי (כו), ותגנוב – אונקלוס: וכסית מני, וכן "למה גנבת את אלוהי (ל), גנבתא – כסית.

וישלח

בראשית לב,יא: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת: אונקלוס: זעירן זכותי. תה"ת: מעטות זכויותי. אונקלוס מפרש שיעקב חושב שלא מגיע לו כי אין לו מספיק זכויות, לא מענווה דווקא.

בראשית לב,כא: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: אונקלוס: יסב אפי. תה"ת: יכבוש כעסו ויסביר לי פנים. אונקלוס מפרש שיעקב מקווה שעשו יכבוש כעסו, אף אם לא יסלח.

בראשית לג,ה: הַיְלָדִים, אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ: אונקלוס: חס. תה"ת: חמל. אונקלוס מפרש שיעקב מספר לעשיו שה' חמל עליו ונתן, לא שהעניק לו בשפע (חנן).

בראשית לג,י: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי: אונקלוס: רברביא. תה"ת: הגדולים. אונקלוס מפרש שיעקב אינו מכנה את עשו 'אלוהים', אלא גדול ונכבד.

בראשית לג,יז: וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: אונקלוס: סֻכֹּת: מטלן. סֻכּוֹת: סוכות. זכותי. תה"ת: צל; סוכות. אונקלוס מפרש שהמקום נקרא על שם סוכות הצל שהקים יעקב לצאן, והמקום נקרא סוכות, לא מטלן, משמע שיעקב דיבר את לשון הקודש.

בראשית לד,לא: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ: אונקלוס: הכנפקת ברא. תה"ת: האם כמו יצאנית – יוצאת חוץ. אונקלוס מפרש זונה – יוצאת מחוץ לבית.

וישב

בראשית לז,ב: וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם: אונקלוס: מרבי. תה"ת: גדל. אונקלוס מפרש שיוסף מלכתחילה גדל עם בני השפחות ומצביע בזה על המתח בינו לבין בני לאה, לכן רש"י מפרש אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם, "בני לאה היה מגיד לאביו".

בראשית לז,ד: וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: אונקלוס: ולא צבן למללא. תה"ת: לא רצו לדבר עמו. מכאן ראייה ש"לא יכול" הוא "בן דוד" של "לא רוצה".

בראשית לח,ב: וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ: אונקלוס: תגרא. תה"ת: סוחר. אונקלוס מבין שבני יעקב לא יתחתנו עם העם הכנעני, לכן מוכרח לפרש (נגד הפשט) ששוע לא היה מהעם הכנעני, אלא סחר עם הכנענים. מעניין מאיזה עם שוע, ומי היו נשות בני יעקב האחרים.

בראשית לח,יד: וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם: אונקלוס: ואִתַּקָנַת. תה"ת: והתקשטה, התקינה עצמה. אונקלוס מפרש לא כרש"י, שכסתה פניה שלא יכירוה, אלא דווקא התקשטה שתיראה יפה.

בראשית לט,יא: וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ: אונקלוס: למבדק בכתבי חשבניה. תה"ת: לבדוק בכתבי חשבונותיו. אונקלוס מפרש מה הייתה עבודתו של יוסף, פיננסים...

בראשית לט,כא: וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ: אונקלוס: ונְגַד. תה"ת: ומשך. אונקלוס למדנו כלל גדול, כיצד לקבל את חסד ה' ולזכות בחן, על ידי פעולה אקטיבית של משיכה, לא רק לחכות למעשי ה' מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה, משיכה.

מקץ

בראשית מא,ב: עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר: אונקלוס: ופטימן. תה"ת: מפוטמות. אונקלוס מפרש שפיטום הוא בריאות.

בראשית מא,לד: וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: אונקלוס: ויזרז. תה"ת: וישקוד בזריזות (ובחריצות שיאצרו את היבולים). מכאן שחשוב לעשות דברים בזריזות, כמו פעולות צבא, לחמש בתחמושת.

בראשית מא,מג: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ: אונקלוס: ואכריזו קדומוהי דין אבא למלכא. תה"ת: והכריזו לפניו זה האב והיועץ והמדריך למלך. אונקלוס מלמדנו שתפקיד אב הוא להדריך ולייעץ לבנו.

בראשית מב,ז: וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת: אונקלוס: וחשיב מה דמליל להון. תה"ת: וחשב איך שידבר אליהם. אונקלוס מפרש 'התנכר' – תכנן איך לעשות.

בראשית מג,טז: כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם: אונקלוס: בשירותא. תה"ת: בסעודה הראשונה, לבצוע פת ולהתחיל בסעודה. נראה שהסעודה בצהרים הייתה טקס עוצמתי, המצריך שירות. גם בפסוק כ"ה מפרש אונקלוס צהרים – שירותא: וַיָּכִינוּ, אֶת-הַמִּנְחָה, עַד-בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם.

בראשית מג,לא: וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק: אונקלוס: ואיתחסין. תה"ת: והתחזק (והבליג). אונקלוס למדנו כלל גדול, שאיפוק והבלגה – זה עוצמה וחוזק.

ויגש

בראשית מד,כח: וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף: אונקלוס: מקטל קטיל. תה"ת: הרוג נהרג. אונקלוס מבין שיעקב לא ראה בנבואה רק טריפת בנו על ידי חיה, אלא כל הרג שהוא, שהרי באמת לא נטרף על ידי חיה.

בראשית מה,יב: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין: כִּי-פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: אונקלוס: ארי בלישנכון אנא ממלל. תה"ת: הרי בשפה שלכם (לשון הקודש) אני מדבר. אונקלוס מפרט איך יוסף שכנע את האחים, שהרי לשון הקודש לא הייתה ידועה בקרב העמים.

בראשית מו,כח: וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה: אונקלוס: לפנאה. תה"ת: לפנות (להכין את הדרך לפניו). אונקלוס מלמדנו שהדרך לא הייתה סלולה מספיק, ויהודה הלך לפני כולם, להכין את הדרך.

בראשית מו,ל: אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ: אונקלוס: אילו אנא מיית זמנא הדא – מנחם אנא. תה"ת: אילו הייתי מת בשעה זו – מנוחם אני. אונקלוס מפרש שיעקב לא התכוון למות עתה (אמותה הפעם), אלא גם אם אמות עתה – אני מוכן לזה ואני מנוחם, בניגוד לבשורה הרעה שקיבל על יוסף – ואז מאן להתנחם.

בראשית מז,יז: וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם: אונקלוס: וזנינון. תה"ת: וכלכלם – זן אותם. נראה שניתן לנהל את העולם ולכלכלו על ידי הבטחת מזון.

ויחי

בראשית מח,יד: וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר: אונקלוס: אחכימנון. תה"ת: השכילם, החכים אותם. אונקלוס מבין שיעקב מוסר כאן מסר ליוסף ולבניו, הוא מחכים אותם לנהוג באחווה זה כלפי זה, אף אם אחד גדול מחברו, לא הגיל קובע זאת.

בראשית מח,כב: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: אונקלוס: בצלותי ובבעותי. תה"ת: בתפילתי ובקשתי. אונקלוס מבין שמלחמתו בעשו המשול לאמורי, התרחשה בתפילה ובקשה מה', ולא דווקא בחרב וקשת.

בראשית מט,ה: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם: אונקלוס: אחין גברין גיברין. תה"ת: אחים אנשים גיבורים אונקלוס מלמדנו שלמעשה יעקב העריך את מעשיהם של בניו הגיבורים, אף שלא הסכים עמם מלכתחילה: "בסודם אל תבוא נפשי", אלא בעצמם החליטו על כך "כי באפם הרגו איש".

בראשית מט,ח: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ: אונקלוס: את אודית ולא בהיתתא, בך יודון אחיך. תה"ת: אתה הודית ולא התביישת, (ולכן) לך יודו (יסכימו למלכותך) אחיך. אונקלוס מסין שהודאה בטעות ובחטא היא כבוד ומנהיגות.

בראשית מט,מה: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם: אונקלוס: ברכתא דאבוך ודאמך. תה"ת: הברכות של אביך ואמך. אונקלוס מדמה את השדיים לאבא, ואולי ניתן להבין מכאן מדוע ה' ברא פטמות גם לגבר, להבין כי תפקיד הגבר הוא לזון ולפרנס את ילדיו מלידתם, וההנקה עצמה תהיה על ידי האם, כאחת מתפקידי האישה בהנהגת הבית (הבישולים, שהניקיון וכו').

שמות

שמות א,יט: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: אונקלוס: חכימן. תה"ת: חכמות. להבנתי אונקלוס מבין שהעבריות התחכמו לנוגשים המצרים, ולכן הזדרזו ללדת לפני שתבאנה המיילדות, המחויבות בדיווח למצרים.

שמות ב,יד: וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם: אונקלוס: בפלחנהון. תה"ת: בעבודתם. אונקלוס מבין שעבודה זה סבל, כמו שנאמר על יששכר: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. אונקלוס עקבי בתרגומו זה לכל אורך הפרשה, כגון לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם (ה,ד) – אזילו לפלחנכון.

שמות ב,כג-כד: וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם: אונקלוס: קבלתהון. תה"ת: צעקתם או תלונתם. אונקלוס מתרגם כך גם למילה שַׁוְעָתָם וגם נַאֲקָתָם, והוא מבין שתלונה היוצאת מקרב הלב, מתוך נאקה, היא אמיתית ופועלת את פעולתה - וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים.

שמות ד,י: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי: אונקלוס: יקיר ממלל ועמיק לישן. תה"ת: כבד דיבור ועמוק לשון. אונקלוס מבין שמשה טוען, שאמנם דיבורו עמוק – בשם ה' - אך דיבורו כבד ועלול שלא להתקבל על ידי שומעיו.

שמות ה,ח: וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם: אונקלוס: סכוֹם. תה"ת: כמות (המכסה היומית). וכן בהמשך: וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ (ה,יח), אונקלוס מתרגם 'סכוֹם'. אונקלוס מבין שמתכונת הוא משורש תכ"ן, שפירושו כמות מוגדרת, כפי תוכן של ספר, המגדיר את כמות התכנים בספר.

וארא

שמות ז,א: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אונקלוס: רב; מתורגמנך. תה"ת: שר ואדון; מליצך – מוסר ונעביר דבריך. אונקלוס מפרש שה' מרגיע את משה לאחר טען לפניו בפסוק הקודם: הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. משה ישתרר על פרעה ואל לו לחשוש ממנו, כי הוא יהיה לו כעין שר ואדון, ואילו אהרן ימסור במדויק את דבריו, לא כצופה עתידות (נביא בלשוננו), אלא כשליח ה' נאמן.

שמות ז,ד: וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם: אונקלוס: מחת גבורתי. תה"ת: מכת גבורתי. אונקלוס עונה לשאלה, כיצד לה' יש יד (ובהמשך 'אצבע אלוהים': וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; ח,טו), ומבהיר שאין הכוונה ליד או לאצבע ממש, אלא לפעולת היד והאצבע. כאן: היד מכה בגבורה, וב'אצבע אלוהים' אונקלוס מתרגם: מחא מן קדם ה', ותרגומו מכה מאת ה'.

שמות ז,יא: וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם: אונקלוס: ולחרשיא; חרשי. תה"ת: מכשפים; חרטומים. אונקלוס מתרגם את מכשפים וחרטומים באותה מילה, חרשיא, כלומר אין הבדל בים החרטומים הם למעשה סוג של מכשפים.

שמות ט,טו: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, עַל-דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים: אונקלוס: צלי. תה"ת: התפלל. אונקלוס מלמדנו מהי תפילה מעומק הלב, בצעקה.

שמות ט,טו: וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ: אונקלוס: במותא. תה"ת: במכת מוות. אונקלוס אינו רואה במכה סתם מוות. גם בציווי המכה: הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד (ט,ג), אונקלוס מתרגם את המילה 'דבר' כ"מוות". אין הסבר מהי סיבת המוות.

בא

שמות י,כא: וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ: אונקלוס: בתר דיעדי קבל ליליא. תה"ת: לאחר שתסור לנוכח הלילה. אונקלוס מתרגם ימש – ימוש, יזוז. כלומר לאחר שיָמוּש חושך הלילה – יישאר חושך, ולא שלמדנו – ימשש מרוב עובי החושך.

שמות י,כו: לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח: אונקלוס: מִדַעַם. תה"ת: מאומה, כלום. אונקלוס מבין שפרסה זה סמל לדבר הכי קטן, אפילו פרסה.

שמות יב,יב: וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים: אונקלוס: טעוַת. תה"ת: טעוּת. אונקלוס מתרגם שאלוהי מצרים הם טעות ושיבוש.

שמות יב,יט: בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: אונקלוס: וביציבא. תה"ת: ובאזרח יציב וקבוע במדינתו.

שמות יב,כז: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא: אונקלוס: דַבַח חַיַס. תה"ת: זבח חמלה, חיסה. אונקלוס מבין שמטרת הזבח היא לחוס על עם ישראל, כך שה' יפסח על בתי ישראל במכת הבכורות.

שמות יג,טז: וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: אונקלוס: לאָת; ולתפילין. תה"ת: אות; תפילין. אונקלוס מבין שתפילין של יד היא אות, ושל ראש – היא תפילין. מעניין מאיפה הגיע שם 'תפילין' גם לאות היד, או מדוע אונקלוס מייחס שם 'תפילין' רק ל'טוטפות'.

בשלח

שמות יג,יז: פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: אונקלוס: יזוּעוּן. תה"ת: יחרדו. אונקלוס מבין שאם העם יראה מלחמה – הוא יפחד עד כדי כך שיתחרט וישוב למצרים.

שמות יג,כא: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ: אונקלוס: מְדַבַּר. תה"ת: נוהג. אונקלוס מבין שה' מוליך ומנהיג את העם בדרכו, לאו דווקא הולך בפועל. והדבר חוזר על עצמו בפסוק: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם (יד,יט). הַהֹלֵךְ מתרגם אונקלוס דִמְדַבַּר, ואילו וַיֵּלֶךְ מתרגם אונקלוס כפשוטו וַאתָא.

שמות טו,א: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: אונקלוס: אתגאי על גַוּתָנַיא. תה"ת: התגאה על הגאים. אונקלוס מפרש את גדולת ה', כגדול מכל אלה שחושבים עצמם לגדולים. ומהי גאוות ה' על הגאים? סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וכן שוב בשירת מרים: וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (טו,כא). אונקלוס מפרש וגאותא דיליה היא סוסיא ורָכְבֵהּ רמא בימא, כלומר גבורתו היא לזרוק לים גם את הסוס וגם את רוכבו, ולא רק אחד מהם.

שמות טו,יא: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה: אונקלוס: לית בר מנך דאת הוא אלהא. תה"ת: אין מלבדך, שאתה הוא האלוהים. לפי אונקלוס אין כאן שאלה, מי כמוך, אלא, הודעה נחרצת, אין כמוך.

שמות יז,יב: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: אונקלוס: פריסן בצְלוֹ. תה"ת: פרושות בתפילה. אונקלוס מבין שתפילה אמיתית בהשתתפות הגוף (ידים פרושות), באה מתוך אמונה בה' המסוגל להיענות לתפילה ולהושיע.

יתרו

שמות יח,טו: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: אונקלוס: למתבע אולפן מן קדם ה'. תה"ת: לדרוש הוראה – תלמוד תורה, מפי ה'. אונקלוס מבין שדרישת העם היא ללמוד תורה ודרך חיים. גם יתרו מבין כך ואומר למשה: הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וגם כאן אונקלוס מתרגם 'מול האלוהים': תבע אולפן מן קדם ה'.

שמות יט,ה: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים: אונקלוס: חביבין. תה"ת: חביבים ואהובים. לפי אונקלוס סגולתנו לפניו שאותנו ה' אוהב, מעצם פעולתנו להתחבב עליו, לקיים מצוותיו. ה' מבקש שנתחבב עליו, וִהְיִיתֶם לִי.

שמות יט,יג: לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה: אונקלוס: אשתדאה ישתדי. תה"ת: השלך יושלך. אונקלוס מתרגם ירייה = השלכה, כלומר מי שיהין לעלות להר או לנגוע בקצהו – יירגם (סקול ייסקל) מאבנים שיושלכו עליו, ואם ימשיך לעלות בהר – יושלך ביד ה', כלומר לא יהיה בכוחו לעשות זאת.

שמות כ,ד (ה): אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי: אונקלוס: בנין מרדין. תה"ת: בנים מורדים, פושעים, שעושים להכעיס. אונקלוס מפרש שעוון האבות לא יפגע בבנים צדיקים, אלא אם הם ממשיכי דרך אבותם החטאים.

משפטים

שמות כא,א: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם: אונקלוס: תסדר. תה"ת: תסדיר. אונקלוס מבין צריך להסדיר לפני העם את החוקים, כלומר ללמדם תורה, כך שיהיה להם מסודר, לא רק סתם לשים.

שמות כו,ו: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת: אונקלוס: דיניא. תה"ת: הדיינים. אונקלוס מבין ש'אלוהים' פירושו האנשים הפוסקים בין טוב לרע, בין צדיק לרשע, כעין מעשי ה'.

שמות כא,יט: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא: אונקלוס: ואגר אסיא ישלם. תה"ת: ושכר הרופא ישלם. אונקלוס מפרש שהמזיק לא ירפא בעצמו אלא ישלם שכר רופא.

שמות כב,ב: אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ: אונקלוס: עינת דסהדוהי נפלת עלוהי. תה"ת: עין העדים נפלה עליו. לפי אונקלוס לא מספיק שהגנב בא בגלוי ובאור יום, אלא צריך שיראו אותו עדים, ואז יתרו בבעל הבית שלא יהרוג את הגנב, אחרת זה ייחשב לו כרציחה.

שמות כב,יט: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, יָחֳרָם--בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ: אונקלוס: לטעוות עממיא. תה"ת: לאלילי העמים - לטעויותיהם. אונקלוס מבחין בין 'אלוקים' ל' יקוה'. הראשון נחשב כבעל כוח פסיקה וביצוע – כולל אלילי העמים, וכולל דיינים, ה' – הוא רק אלוהי ישראל.

שמות כג,ה: כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ--עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ: אונקלוס: משבק תשבוק מאד בלבל עלוהי ותפרק עמה. תה"ת: סלוח תסלח מה שבלבך עליו ותפרוק עמו (את החמור). אונקלוס מבחין 'עזוב' כסליחה, לא כ'עזור', שאף לשונאך צריך לעזור לאחר שאתה רואה אותו בצרתו, וסולח לו.

שמות כג,יט: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ: אונקלוס: לא תיכלון בשר בחלב. תה"ת: לא תאכלון בשר עם חלב. אונקלוס מפרש, לא לפי הפשט.

שמות כד,ח: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם: אונקלוס: על מדבחא לכפרא על עמא. תה"ת: על המזבח לכפר על העם. אונקלוס מפרש לא לפי הפשט, שהרי לא ניתן לזרוק דם על העם כולו.

תרומה

שמות כה,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: אונקלוס: ויַפרְשון קדמַי אפרשותא. תה"ת: ויפרישו לפני הפרשה. אונקלוס מבין שלקיחה היא הפרשה לגבוה, ושזה ייעשה בפניו, לאות כיבוד הגבוה. לפי אונקלוס לקחת = להרים, כלומר לסלק הצידה לצורך המורם ממך.

שמות כה,לג: שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד: אונקלוס: מְצַיְרִין. תה"ת: מצוירים – חקוקים בחרט. אונקלוס מבין שהגביעים אינם נפרדים מהמנורה, שהרי היא עשויה מקשה אחת (וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; לא), לכן הבנתו היא שהגביעים מצוירים בחרט, משוקעים במקשה.

שמות כו,ב: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת, שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה, הַיְרִיעָה הָאֶחָת; מִדָּה אַחַת, לְכָל-הַיְרִיעֹת.: אונקלוס: משחתא. תה"ת: חבל המשמש למדידה. אונקלוס מסביר כיצד מדדו שהיריעות תהיינה שוות במידותיהן – בחוט מידה המיוחד לכך.

שמות כו,יז: שְׁתֵּי יָדוֹת, לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד: אונקלוס: צירין. תה"ת: בליטות רגליים, כדרך רגל הדלת, בליטה במשקוף, עליה סובבת הדלת. לפי אונקלוס קרשי המשכן היו מחוברים בבליטה המשתלבת בשקע של הקרש הסמוך. גם השקע הוא בליטה, כך שיה אחת משלבת באחותה.

שמות כז,ג: וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ: אונקלוס: פסכתרָוָתֵהּ למִסְפֵי קִטְמֵהּ. תה"ת: לסירים, לאסוף אפרו. אונקלוס מפרש שכלי המשכן כללו סירים לאיסוף אפר המזבח. היינו חושבים לדשנו = להשביח, בא אונקלוס ומסביר ההשבחה היא סילוק הרע, הפסולת.

תצוה

שמות כח,ח: וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה: אונקלוס: והֶמְיָן תיקוני. תה"ת: וחגורת תיקונו. אונקלוס מבין שכאן אפוד אינו בגד, אלא תיאור החשב – החגורה, שבאה לקשט ולתקן את האפוד. גם רש"י הבין כך.

שמות כט,ה: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד: אונקלוס: ותתקן. תה"ת: ותתקין, ותקשור. אונקלוס מבין יש פועל אפ"ד, את מעיל האפוד יש לקשור ולהתקין, לאפד.

שמות כט,יז: וְאֶת-הָאַיִל--תְּנַתֵּחַ, לִנְתָחָיו; וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו: אונקלוס: ותחליל. תה"ת: תרוקן, תעשה חלול. אונקלוס מסביר על לשון רחיצת כרעיים כריקון וחילול הלכלוך והפרש.

שמות כט,כט: וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו, לְמָשְׁחָה בָהֶם, וּלְמַלֵּא-בָם אֶת-יָדָם: אונקלוס: לדכאה. תה"ת: לטהר. לפי אונקלוס המשיחה בשמן מביאה לטהרת המשוח, ולא רק פעולה טכני ת של מריחת משחה.

שמות כט,לט: וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: אונקלוס: בין שמשיא. תה"ת: בין השמשות. אונקלוס יצר את המושג 'בין השמשות', והוא לפי מעשה בראשית שנבראו שני המאורות ביום הרביעי, אחד לממשלת היום ואחד לממשלת הלילה, כל מאור נקרא 'שמש'. זמן 'בין הערביים' הוא ממשלת היום לממשלת הלילה.

שמות ל,א: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת: אונקלוס: לאקטרא עלוהי קטורת בוסמיא. תה"ת: להקטיר עליה קטורת סמים. לפי אונקלוס הקטורת היא בשמים, עם ריח נעים.

כי תשא

שמות ל,יב: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם: אונקלוס: תקבל ית חושבן. תה"ת: תדע את החשבון. אונקלוס מפרש ש'נשיאת ראש' היא קבלת החשבון של כמות האנשים, לא מספר הגולגלות, הראש, אלא ידיעת מספר האנשים. גם רש"י הבין כך.

שמות ל,לה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ: אונקלוס: מְעָרַב. תה"ת: מעורב. אונקלוס מפרש כפי שמלח מיוצר על ידי שחיקה ועירבוב, כך גם מעשה מרקחת הקטורת. גם רש"י הבין כך.

שמות לב,א: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: אונקלוס: דחלן. תה"ת: יְרָאוֹת. להבנתי, אונקלוס מפרש שהעם לא ביקש עבודה זרה ופסל, אלא כוחות שיילכו לפניהם במדבר, במצב שנוצר שאין את משה שיתווך ביניהם לה'. גם בפסוק ד' כתוב וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ואונקלוס שוב מתרגם: דחלתך, כלומר הכוח המייצג את ה' אשר העלה את העם ממצרים. החטא היה בכך שהעם ייחס לכוחות אחרים מלבד ה', את היכולת להעלות את העם ממצרים. בהמשך, בפסוק כ"ו: וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי, מתרגם אונקלוס דחליא דה' ייתון לְוָתִי, כלומר גם כאן יה-וה מתורגם דחליא, כלומר היראים מה'.

שמות לג,יב: וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: אונקלוס: רביתך. תה"ת: גדלתיך. אונקלוס מפרש שידיעת האחר היא הגדלתו בעיני היודע, כלומר הוספת חשיבות ומציאת חן.

שמות לג,טז: וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: אונקלוס: ויתעבדן לנא פרישן. תה"ת: ותעשינה לנו נפלאות. אונקלוס מפרש שמשה מבקש נפלאות וניסים ביחס לעמים אחרים, וזה יהיה ההפרש וההבדל בינינו לעמים.

שמות לד,ו: אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: אונקלוס: מרחיק רְגַז. תה"ת: מאריך רוגז, כלומר ממתין מלהיפרע. אונקלוס מפרש שתכונות טובות כגון חסד ואמת, כוללות אריכות אפיים, שהיא סבלנות והמתנה לעת הנכונה, לא מחילה על עונש.

ויקהל

שמות לה,ל: רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר: אונקלוס: דְרַבִּי. תה"ת: שגידל, שמשח לגדולה. אונקלוס מפרש מהי קריאת ה' בשם בצלאל – משיחתו והכשרתו לתפקידו: וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת וכו'. ומהו וְלַחְשֹׁב לפי אונקלוס: ולאלפא, כלומר ללמד ולהורות. וכן בהמשך: עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת (לה,לה): אונקלוס: ומַלְפֵי אוּמַנְוָון, כלומר ומלמדי אומנות. למדנו שלחשוב זה ללמוד, ללַמֵּד ולהורות.

שמות לו,ז: וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר: אונקלוס: מִסַּת. תה"ת: כפי המכסה. אונקלוס מפרש איך נקבע כמה צריך עד שיהיה די והותר – לפי המכסה שנקבעה מראש.

שמות לו,כט: וְהָיוּ תוֹאֲמִם, מִלְּמַטָּה, וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל-רֹאשׁוֹ: אונקלוס: מְכַוְנִין. תה"ת: מכוונים, מתאימים, מקבילים. אונקלוס מפרש שקרשי המשכן היו מקבילים למטה ולמעלה.

פקודי

שמות לט,ו: וַיַּעֲשׂוּ אֶת-אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב, מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם, עַל-שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: גליפן כתב מפרש. תה"ת: חקוקות כתב ברור, חרות. אונקלוס מפרש ששמות בני ישראל היו חקוקים באבני השוהם.

שמות מ,לח: כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: וחיזו אשתא. תה"ת: ומראה האש. אונקלוס מפרש להבנתי, שהעם לא בהכרח ראה אש במשכן, אלא מראה של אש.

ויקרא

ויקרא א,ג: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה: אונקלוס: לרעוא ליה. תה"ת: לרצון לו. אונקלוס מפרש שאדם צריך לרצות להתכפר, לרצונו, ורק אז יתכפר לו: וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו (פסוק ד').

ויקרא א,ט: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה: אונקלוס: דמתקבל ברעוא. תה"ת: שמתקבל ברצון לפני ה'. אונקלוס מבין שה' אינו זקוק לריח טוב, אלא הסכמתו להריח היא הסכמה לקבל את המתכפר, באהבה וברצון.

ויקרא ב,א: וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ: אונקלוס: ואנש. תה"ת: אדם. אונקלוס מבין שאין הבדל בים 'אדם' ל'נפש', שהרי גם כשכתוב 'אדם' הוא מתרגם 'אנש': אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן (א,ב). וכן בהמשך: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (ד,ב), נפש = אנש.

ויקרא ה,ד: אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב: אונקלוס: לפרשא. תה"ת: לפרש, להגיד בבירור. אונקלוס מבין שלא מדובר בפליטת פה שאדם מצטער עליה לאחר שאמרה, אלא שאמר בכוונה מפורשת.

צו

ויקרא ו,יד: תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה: אונקלוס: ביצועין. תה"ת: חתוך. אונקלוס מסביר שמנחת הכהן תובא מחולקת לשניים, שחולק ובוצע כל חלה לשניים. המילה 'פתים' רומזת על ריבוי פת, ואונקלוס מפרש כיצד זה נעשה.

ויקרא ח,ז: וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ. אונקלוס: אפודא, ואתקן. תה"ת: האפוד, והכין (חגר, הלביש) . אונקלוס שלא כפשט התורה לא משתמש בפועל אפד, אלא מסביר מהו האיפוד – חגירה והתקנה של האפוד.

שמיני

ויקרא ט,ד: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה: אונקלוס: לנכסת קודשיא. תה"ת: זבח הקודשים. אונקלוס מסביר שעולת שלמים גם היא קודש, אף שקורבן זה לפעמים קרב כנדבה ובשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש, בכל זאת הוא זבח של קודשים.

ויקרא ט,כד: וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. אונקלוס: ושבחו. תה"ת: ושבחו והללו. אונקלוס מסביר שהעם לא סתם שר ורנן משמחה, אלא שר שבחים לה', בראותו את האש שיצאה מלפני ה' ואכלה על המזבח.

תזריע

ויקרא יג,כג-כד: וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשָׂתָה--צָרֶבֶת הַשְּׁחִין, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן. אוֹ בָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת-אֵשׁ; וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה, בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת--אוֹ לְבָנָה: אונקלוס: צרבת וגם מחית: רושם. תה"ת: סימן היכר. אונקלוס מסביר שצרבת אינה מחלה כלל, אלא סימן היכר לחיים שאינם נכונים, שדורשים תיקון וטהרה. וכן "מחית המכווה", שניתן להבין שהיא מעין כוויה בעור. וכן בפסוק י': וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי, בַּשְׂאֵת, אונקלוס מתרגם 'מחית' – רושם.

ויקרא יג,לג: וְהִתְגַּלָּח--וְאֶת-הַנֶּתֶק, לֹא יְגַלֵּחַ. אונקלוס: ויגלח סחרינא נתקא. תה"ת: ויגלח סביב הנתק. אונקלוס מסביר שהגילוח יהיה סביב הנתק – הסימן, ולא על הנתק עצמו.

ויקרא יג,מה: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. אונקלוס: ולא תסתאבון ולא תסתאבון. תה"ת: ולא תטמאו, ולא תטמאו. אונקלוס מסביר שהטמא מזהיר את סביבתו שלא יגעו בו, פן ייטמאו.

ויקרא יג,נא: וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כִּי-פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר, לְכֹל אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה הָעוֹר, לִמְלָאכָה--צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע, טָמֵא הוּא. אונקלוס: מחסרא. תה"ת: מכאיבה, לשון קללה וחיסרון. אונקלוס מסביר שהכהן בודק גם את מידת הכאבים ולא רק את המראה של הטמא.

מצורע

ויקרא יד,ב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. אונקלוס: דסגירא. תה"ת: הצרוע. אונקלוס מסביר את מצב המצורע על שם סופו, שצריך הכהן להסגירו ולבודדו מחוץ למחנה.

אחרי מות

ויקרא טז,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ: אונקלוס: בקרוביהון אשתא נוכריתא. תה"ת: בהקריבם אש זרה. אונקלוס מסביר מה היה החטא של בני אהרן כאשר קרבו את המזבח – "לפני ה'".

ויקרא טז,לב: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר-יִמְשַׁח אֹתוֹ, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ, לְכַהֵן, תַּחַת אָבִיו. אונקלוס: יקרב ית קורבניה לשמשא. תה"ת: יקריב את קורבנו לשרת. אונקלוס מסביר את המונח 'ימלא את ידו' כמלאכה ראשונה הנעשית כתחליף למי שעשאה קודם. "כל מילוי ידיים – לשון חינוך" (רש"י על שמות כח, מא).

ויקרא יח,ט: עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ--לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן. אונקלוס: מולדת בית: דילידא מן אבוך מו אתת אחרי. תה"ת: שנולדה לאביך מאשה אחרת. מולדת חוץ: או מן אמך לגבר אחרן. תה"ת: או שנולדה לאמך מאיש אחר. אונקלוס מסביר שמולדת בית – הולדת אב, מולדת חוץ – מולדת אם.

קדושים

ויקרא יט,כ: וְאִישׁ כִּי-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה שִׁכְבַת-זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן-לָהּ--בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ, כִּי-לֹא חֻפָּשָׁה. אונקלוס: לא אתפריקת בכספא או חרותא לא אתיהיבת לה בשטר. תה"ת: לא נפדתה בכסף או חירות (שחרור) לא ניתן לה בשטר. אונקלוס מקבע הלכה שפדות ושחרור אינם רק באמירה אלא במסמך של כסף ושטר.

ויקרא יט,לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. אונקלוס: דסבר באורייתא. תה"ת: מבין בתורה. אונקלוס מסביר את ההבדל בין שיבה לזקנה, שזקנה היא גיל, ולרגומו 'סבא', אך שיבה היא מעלה שאדם טרח בה – הבנת התורה.

אמור

ויקרא כא,ד: לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו--לְהֵחַלּוֹ: אונקלוס: רבא בעמיה לאחלותיה. תה"ת: הנכבד בעמו לחללו. אונקלוס מסביר שכיוון שעַמו מכבדים את הכהן, הוא לא יחלל את מעלתו בטומאת מתים. רש"י רואה את הציווי רק לבעלה של אשת כהן שנפטרה.

ויקרא כג,כד: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ: אונקלוס: יבבא. תה"ת: בכי מקוטע, יללה, גניחה. אונקלוס מסביר שתרועת שופר מבטאת את רחשי הלב, ויש בלב כמה קולות, יש קול מקוטע, כעין יבבה, של בכי משברון הלב, ויש קול יציב, רציף ואחיד, הוא התקיעה.

ויקרא כג,מד: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: סדר מועדיא; ואלפינון לבני ישראל. תה"ת: סדר המועדות – מבנה לוח השנה. ולמדם את בני ישראל. אונקלוס מסביר מועדי ה' חשובים שיהיו כסדרן ולא יוקדם מועד אחד לאחר, כי יש בסדר המסוים שקבע ה' רעיון של משנה השנה כולה, ויש ללמד זאת את בני ישראל, לא רק לצוותם.

בהר

ויקרא כה,ד: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: אונקלוס: ניח שמיטתא. תה"ת: מנוחת השמיטה. אונקלוס מפרש ששביתת השבת היא למעשה מנוחה בכל שנת השמיטה.

ויקרא כה,ל: וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא, בַּיֹּבֵל: אונקלוס: ליה. תה"ת: לו. אונקלוס מכריע בין הכתיב והקרי לטובת הקרי, וזה הופך את משמעות הכתיב.

בחוקותי

ויקרא כו,ט: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם: אונקלוס: ואתפני במימרי לאוטבא לכון. תה"ת: ואפנה בדברי (מעין שבועתי) להיטיב לכם. אונקלוס מפרש שה' מעונין בטובתנו, לא פנייה סתמית, אלא עם רצון להיטיב.

ויקרא כו,יב: וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם: אונקלוס: ואשרי שכינתי. תה"ת: ואשכין שכינתי. אונקלוס מפרש שהתהלכות ה' היא השכנת שכינה.

ויקרא כו,יט: וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: אונקלוס: ית שמיא די עילויכון תקיפין כפרזלא מלאחתא מיטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא. תה"ת: את השמים אשר מעליכם – חזקים כברזל מלהוריד מטר, והארץ אשר מתחתכם – קשה כנחושת מלעשות פירות. אונקלוס מסביר את משל התורה בשמים כברזל וארץ כנחושת.

ויקרא כו,מג: בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם; יַעַן וּבְיַעַן--בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: אונקלוס: לוָטין חלף ברכן אייתי עליהון. תה"ת: קללות תחת ברכות אביא עליהם. אונקלוס מסביר שה' נוהג עם העם בהדדיות, כלומר אם העם מואס במשפטיו ומצוותיו – ה' יחליף להם ברכות בקללות.

במדבר

במדבר א,נב: וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם: אונקלוס: טִקְסֵהּ. תה"ת: הערכותו. אונקלוס מפרש שנקבע סדר קבוצתי, מתכונת לכל שבט ולכל שלושה שבטים.

במדבר ג,ג: אֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַכֹּהֲנִים, הַמְּשֻׁחִים--אֲשֶׁר-מִלֵּא יָדָם, לְכַהֵן: אונקלוס: כהניא; לשמשא. תה"ת: הכהנים; לשרת. אונקלוס מפרש שכהן הוא שם תואר, ופעולתו – שירות בקודש. רש"י על שמות כח, ג: "לשון כהונה – שירות הוא".

במדבר ג,ט: וְנָתַתָּה, אֶת-הַלְוִיִּם, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: מסירין יהיבין. תה"ת: מסורים נתונים. אונקלוס מפרש שבני לוי לא רק ניתנו ונמסרו על ידי ה', אלא גם מרצונם, התמסרו לתפקידם.

.במדבר ג,לב: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי, אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, פְּקֻדַּת, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ: אונקלוס: ואמרכלא דממנא על רברבי לוואי; דמתחות ידוהי ממנן. תה"ת: ואמרכל הממונה על נשיאי הלוויים; שמתחת ידו מתמנים. אונקלוס מפרש מיהו אותו 'נשיא הנשיאים', וזהו אדם שנקבע למנות, בלי ועדות מיותרות, אדם אחד שממונה לכך.

נשא

במדבר ד,כב: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: אונקלוס: קבל ית חושבן. תה"ת: דע את החשבון. אונקלוס מפרש שנשיאת ראש הכוונה לערוך מפקד ולמנות את העם.

במדבר ה,ב: צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ: אונקלוס: דמסאב לטמי נפשא דאנשא. תה"ת: שנטמא לעצמות נפש האדם. אונקלוס מפרש שהצרוע והזב נשלחים מחוץ למחנה אם הוא נטמא מעצמות אדם, להוציא נפש בהמה.

במדבר ז,פד: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ: אונקלוס: דרביו. תה"ת: שגִדלו. אונקלוס מפרש שחנוכת המזבח היא הגדלת חשיבותו מחומר לקדושה.

בהעלותך

במדבר ח,ד: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: אונקלוס: נגידא. תה"ת: משוכה. אונקלוס מתרגם לשון המשכה, שנמשך הכל מחתיכה אחת.

במדבר ח,טז: כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: אפרשא מפרשין. תה"ת: הפרש מופרשים, מובדלים. אונקלוס מתרגם כאן אחרת ממה שתרגם בבמדבר ג,ט: וְנָתַתָּה, אֶת-הַלְוִיִּם, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: מסירין יהיבין. תה"ת: מסורים נתונים. אונקלוס מפרש שבני לוי לא רק ניתנו ונמסרו על ידי ה', אלא גם מרצונם, התמסרו לתפקידם. כאן, לאחר שכבר נמסרו ברצונם, הם מופרשים בלא אפשרות בחירה, אלא ממש כעין חלוקת עבודה. אישור לכך ניתן קצת אחר כך, פסוק י"ט: וָאֶתְּנָה אֶת-הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מתרגם אונקלוס: ויהבית ... מסירין, כלומר נמסרו ברצונם.

במדבר י,לא: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם: אונקלוס: וגבורן דאתעבידן לנא חזיתא בעיניך. תה"ת: גבורות (אותות ומופתים) שנעשו לנו – ראית בעיניך. אונקלוס מפרש משה מדבר על לב יתרו שיישאר עם העם, לא כדי שישמש לנו מורה דרך (עיניים) אלא דווקא משום שראה את נסי ה', וירצה להיות חלק מהם גם בעתיד.

במדבר יב,א: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח: אונקלוס: נסיב; דנסיב רחיק. תה"ת: נשא; נשא ריחק (פרש, גרש). אונקלוס מפרש אותה מילה בשני אופנים, ומסביר על מה הדיבור של מרים, שגירש את אשתו.

שלח

במדבר יג,כ: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה: אונקלוס: העתירא; מסכנה. תה"ת: עשירה; ענייה ומדולדלת. אונקלוס מפרש 'שמנה' כדבר שמן ובריא – שלומר חיובי, ו'רזה' – כדבר מסכן ומדולדל – כלומר שלילי.

במדבר יד,ט: וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם: אונקלוס: בידנא מסירין אינון, עדא תקפהון מנהון. תה"ת: בידינו מסורים הם, עבר חזקם מהם. אונקלוס מפרש שהאויב יתמסר בידינו ללא קושי, כמו אכילת לחם, כי חזקם עזבם.

במדבר יד,יח: יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה: אונקלוס: מרחק רגז; סלח לדתייבין לאורייתא ודלא תייבין – לא מזכי. תה"ת: ה' מרחיק כעס; סולח לשבים לתורתו, ואלה שאינם שבים – לא מצדיק. אונקלוס מציג את יחס ה' לעמו, כעין אב אוהב, מקרב ומרחיק.

במדבר יד,לח: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם: אונקלוס: אתקיימו. תה"ת: התקיימו – נשארו בחיים. אונקלוס מתרגם שלא רק חיו, אלא בניגוד לעשרה המרגלים שמתו – הם המשיכו להתקיים ולחיות.

במדבר יד,מד: וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר: אונקלוס: וארשעו. תה"ת: והרשיעו. אונקלוס מתרגם שהעפלה אינה רק עלייה בכוח, אלא באיסור וברשעות.

במדבר יד,מה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה: אונקלוס: וחונון וטרדנון. תה"ת: והיכום וגרשום. אונקלוס מתרגם את שני שלבי המכות שספג העם, הכאה וגירוש.

במדבר טו,ג: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֹלָה אוֹ-זֶבַח, לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם--לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה: אונקלוס: למעבד לאתקבלא ברעוא. תה"ת: לעשות להתקבל ברצון. אונקלוס מתרגם שיש לעשות כך שיתקבל על ידי מי שעושים לו, שיריח וירצה לקבלו. המריח צריך לעשות פעולה כדי ליהנות מהריח, אם רצונו בפעולה זאת.

קרח

במדבר טז,א: וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי: אונקלוס: ואתפלג. תה"ת: ונחלק, מלשון פירוד. אונקלוס מפרש שקורח הפריד עצמו מהעדה, ובעקבותיו רש"י מפרש "לקח את עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה".

במדבר יז,ו: וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה: אונקלוס: אתון גרמתון דמית. תה"ת: אתם גרמתם שימותו. אונקלוס מסביר שלא נחשוב חלילה שמשה המית את קורח ועדתו, אלא האשימו אותו שהוא גרם למותם, בכך שהזמין אותם להביא את המחתות לקודש.

במדבר יז,כד: וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ, אִישׁ מַטֵּהוּ: אונקלוס: ואשתמודעו. תה"ת: והכירו, מלשון 'מודע', ידיעה וקבלה. אונקלוס מפרש שהעם הפנים את העניין של קדושת אהרן, קיבל בהבנה.

במדבר יז,כז: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: אונקלוס: הא מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, והא מננא דמיתו במותנא. תה"ת: הנה מאתנו (חלק מאתנו) הרגה החרב, הנה ממנו בלעה האדמה, הנה ממנו שמתו במגפה. אונקלוס מפרש שהעם לא התלונן על הרג כללי בעם, אלא על חלק ממנו, וכדי שלא ימשיכו למות כולם, הם מבקשים פתרון למוות עקב הקרבה לקודש, כמו המחתות של עדת קורח שהביאו למותם.

במדבר יח,כ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל, וְחֵלֶק, לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם: אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: מתנן די יהבית לך אינון חולקך. תה"ת: מתנות שנתתי לך – הם חלקך. אונקלוס מפרש שגם המעשרות הן קודש, כאילו מתנה מאת ה'.

חוקת

במדבר כ,י: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: אונקלוס: סרבניא. תה"ת: הסרבנים, הממרים, המורדים. אונקלוס מפרש שהעם מרד בה' ולכן משה מכנה אותם המורדים, כמו 'זקן ממרא' שמסרב לפסיקת בית הדין. רש"י הרחיק את ענין המרידה ופירש 'מורים' – לשון שוטים, המורים את מוריהם, כביכול מלמדים את מלמדיהם, וזאת מרידה, ולכן התורה משתמשת בלשון 'מורים' ולא 'ממרים'.

במדבר כ,טז: וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם: אונקלוס: וצלינא; וקביל צלותנא. תה"ת: והתפללנו; וקיבל תפילתנו. אונקלוס מתרגם צעקה וקול – כתפילה. למדנו שתפילה מחוברת לרגש, דיבור בקול ובצעקה. וכן בפסוק וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם (כא,ג), מתרגם אונקלוס 'בקול' – צלותיה, כלומר תפילתו.

במדבר כ,יט: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: אונקלוס: לית פתגם דביש. תה"ת: אין דבר שיזיקך, שיגרום לך רעה. אונקלוס מפרש שמשה מבטיח שיהי רק מעבר בלי נזק, אין דבר רע.

במדבר כא,ה: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: אונקלוס: במנא הדין דמיכליה קליל. תה"ת: במן הזה שאכילתו קלה. אונקלוס מלמדנו שאכילה קלה מדי, אוכל רך וקל, אינו טוב לבריאות, לפי שנבלע באיברים (רש"י) ואינו מזין את הגוף, ולכן גם לא יוצא לחוץ.

במדבר כא,טו-טז: וְאֶשֶׁד, הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה, לְשֶׁבֶת עָר; וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה: הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אונקלוס: ומתן אתיהיבת להון בירא. תה"ת: ומשם נתנה להם הבאר. אונקלוס מפרש ש'הבארה' אינה שם מקום, והרי אין מפיק בה"א, אלא התורה מציינת ששם, שבפך הנחלים ('אשד הנחלים') ליד ער הסמוך לגבול מואב – שם קבלו באר.

בלק

במדבר כב,ה: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי: אונקלוס: עין שמשא דארעא. תה"ת: מראה זריחת השמש שעל פני הארץ. אונקלוס מפרש לשון הגזמה, זריחת השמש מוסתרת מרוב המון עם ישראל. רש"י המשיל את 'עין הארץ' לעמים החזקים בה, סיחון ועוג, שנפלו בידי ישראל.

במדבר כב,כט: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: אונקלוס: חייכת. תה"ת: צחקת, לשון לעג. אונקלוס מתרגם התעללות כזלזול, ביוש האחר. רש"י מפרש לשון גנאי וביזיון. תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם לשון שקר. למדנו שהתעללות באחר כרוכה בצחוק, לעג, ביזוי, גנאי, שקר.

במדבר כב,לב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה ... הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: אונקלוס: ארי גלי קדמי שאת רעי למיזל באורחא. תה"ת: הרי גלוי לפני שאתה רוצה ללכת בדרך.

במדבר כג,ט: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: אונקלוס: הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא. תה"ת: הנה העם לבדם עתידים שינחלו העולם. אונקלוס מלמדנו עם ישראל ינחל את העולם כולו, בלי שותפים. סבלנות...

במדבר כג,י: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל: אונקלוס: מי ייכול לממני דעדקיא דבית יעקב, דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא, או חדא מארבע משריתא דישראל . תה"ת: מי יכול למנות את הקטנים (התינוקות והצאצאים) של בית יעקב, שעליהם נאמר ירבו כעפר הארץ (בראשית יג,טז; הושע ב,א), או אחת מארבעה מחנות (דגלים) של ישראל. אונקלוס מפרש שעם ישראל יתרבה כל כך, עד אין מספר.

במדבר כג,כג: כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל: אונקלוס: ארי לא נחשיא צבן דייטב לדבית יעקב, ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל. תה"ת: הרי לא המנחשים רוצים וחפצים שייטב לבית יעקב, ואף לא הקוסמים חפצים בגדולת בית ישראל. אונקלוס מפרש שעם ישראל נתון רק בידי ה', ואין מנחשים וקוסמים בקרב הגויים שיוכלו להפר עצת ה'.

במדבר כד,א: וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו: אונקלוס: ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי . תה"ת: ושם למול מעשה העגל שעשו ישראל במדבר פניו (מבטו). אונקלוס מפרש שבלעם הבין שאין כוחו בנחש וקסם והפנה פניו לחטאי ישראל. רש"י קבל את תרגומו של אונקלוס, ומפרש 'כתרגומו'.

במדבר כד,יז: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל: אונקלוס: כד יקום מלכא; ויתרבא משיחא. תה"ת: כאשר יקום מלך; ויתגדל משיח. אונקלוס מפרש 'כוכב' – מלך, 'שבט' – משיח. כוכב עולה ויורד, כדרכו של מלך, מצליח ונופל, אך משיח – חזק ונצחי, שולט בעוצמה, כעין שבט המכה בכל מי שיעמוד בדרכו, והמשך הפסוק: וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת. 'כל בני שת' – אלו כל תושבי העולם.

פינחס

במדבר כז,יא: וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה: אונקלוס: לגזירת דין. תה"ת: לפסק הלכה (דין). אונקלוס מפרש לשון חוק שאין להרהר ולערער אחריו. נראה לי שחוק כזה ניתן לשינוי בפסיקה אחרת של בית דין, שהרי לא נאמר "חוקת עולם", כפי שנכתב 21 פעמים בתורה בעניינים של פסח, מלאכה בראשון לחודש השביעי, קורבנות ועוד, כגון: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ (שמות יב,יז).

במדבר כז,יח: קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו: אונקלוס: די רוח נבואה ביה. תה"ת: שרוח נבואה בו. אונקלוס מפרש לשון רוח - כרוח נבואה הנכנסת באדם בעל-כורחו, וכך רש"י מפרש בשמואל ב כג,ב: "לפי שרוח נכנס בקרב הנביא ומדבר בו".

במדבר כח,יד: זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: אונקלוס: ריש ירחא באתחדתותיה. תה"ת: ראש החודש בהתחדשו. אונקלוס מפרש שמדובר בכל ראש חודש, כאשר הוא מתחדש, ולא סתם במהלך החודש, וכך במשך כל חודשי השנה.

מטות

במדבר לא,יט: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם: אונקלוס: תדון עלוי. תה"ת: תזו עליו. אונקלוס מסביר מהי צורת החיטוי או ההתחטאות – על ידי הזאת מים ביום השלישי והשביעי לתחילת תהליך ההתחטאות.

במדבר לב,ג: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן: אונקלוס: ובית קבורתא דמשה. תה"ת: ומקום קבורתו של משה. אונקלוס מבהיר שנבו היא עיר כמו חשבון ויעזר וכו', אלא מקום מסוים, הידוע כמקום קבורתו של משה..

במדבר לג,טו: כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה: אונקלוס: לאחרותהון. תה"ת: לאחר אותם, לעכבם. אונקלוס מסביר בכך שאם יחטאו בני גד וראובן, לא רק שלא ייכנסו לארץ, אלא ימשיכו להיות מונחים וחונים במדבר זמן רב.

במדבר לב,מא: וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם; וַיִּקְרָא אֶתְהֶן, חַוֹּת יָאִיר: אונקלוס: כפרניהון; כפרני. תה"ת: כפריהם; חוות, בנות הכפרים. אונקלוס מלמדנו שגם לכפרים יש פרוורים, חוות בנות.

מסעי

במדבר לג,נה: וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם: אונקלוס: לסיען נטלן זִיַן לקבליכון, ולמשריָן מקפנכון . תה"ת: לסיעות (כיתות) נושאות כלי זיין לנגדכם, ולמחנות מקיפות אתכם. אונקלוס מציג את שיטות הלוחמה של האויב בארץ, כלי נשק חדים, והקפת האויב. 'בעיניכם' – לעיניכם, בגלוי. 'בצידיכם' – מסביב לכם, בהיקף.

במדבר לה,יז-יח: וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא. אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ: מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ: אונקלוס: ואם באבנא דמתנסבא בידא, דהיא כמיסת די ימות בה. תה"ת: ואם באבן הנלקחת ביד, שהיא כשיעור שימות בה (שיש בגודלה של האבן כדי להמית). אונקלוס מפרש שרצח ייחשב כאשר האבן לא גדולה מדי, כך שאדם יוכל להחזיקה, ולא קטנה נדי, כדי שיהיה בה שיעור של אבן העלולה להמית אדם. וכן הדבר בפסוק הבא: אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ, מתרגם אונקלוס: במאן דעא דמתנסב בידא, דהיא כמיסת די ימות, כלומר כלי עץ הנלקח ביד ויש בה שיעור כדי להמית.

דברים

דברים א,א: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב: אונקלוס: אוכח יתהון על דחבו במדברא, ועל דארגיזו במישרא לקבל ים סוף בפארן, דאתפלו על מנא, ובחצרות דארגיזו על בשרא, ועל דעבדו עגל דדהב. תה"ת: הוכיח אותם על שחטאו במדבר, ועל שהכעיסו במישור מול ים סוף, בפארן, שתפלו (הוציאו לעז) על המן, ובחצרות שהכעיסו על הבשר, ועל שעשו עגל של זהב. אונקלוס מסביר מדוע התורה מציינת בפירוט כה רב, את מקום אמירת דברי משה. רש"י מפרש כמו תרגום אונקלוס את עניין התוכחה, ומוצא חטאים נוספים הרמוזים בדברי משה (כגון חטא בעל פעור, מחלוקת קורח, לשון הרע של מרים ועוד.

דברים ב,י-יא: הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ--עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם: אונקלוס: כגבוראי; גבראי. תה"ת: כגיבורים, גיבורים. אונקלוס מתרגם 'גיבוראי' – 'גיבורים' כל המילים האלה: גיבורים, נפילים, רפאים, ענקים, ימים, שלישים, סריסים. בכך מפרש אונקלוס את תכונתם של כל אלה, על צדדיהם השונים, ולא את מראיהם או הוויתם.

ואתחנן

דברים ג,כה: אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן: אונקלוס: ובית מקדשא. תה"ת: בית המקדש. אונקלוס מסביר שהלבנון הוא בית המקדש, והוא הנמצא על ההר הטוב. וכן פירש רש"י.

דברים ד,ז: כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו: אונקלוס: קריב ליה לקבלא צלותיה בעידן עקתיה; בכל עידן דאנחנא מצלין קדמוהי. תה"ת: קרוב מאליו לקבל תפילתו בעת צרתו; בכל עת שאנחנו מתפללים לפניו. אונקלוס מסביר מהי קרבת ה', שפנייה אליו נענית בעת צרה.

דברים ה,ח (ט פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי: אונקלוס: לשונאי כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון. תה"ת: לשונאי, כאשר משלימים (ממשיכים) הבנים לחטוא אחר אבותיהם. אונקלוס מסביר שה' פוקד עוון האבות על הבנים, הנכדים והנינים, רק אם הם ממשיכים את דרך החטא של אבותיהם.

דברים ו,ג: אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: אונקלוס: עבדא. תה"ת: עושה. אונקלוס מתרגם 'זבה' – עושה ומניבה.

דברים ו,ה: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ: אונקלוס: נכסך. תה"ת: נכסיך, רכושך. אונקלוס מסביר שיש לעבוד את ה' בכל יכולתך: לב (רצון), נפש (כוח - נפשך), כסף. וכן פירש רש"י, מאודך – ממונך.

דברים ז,א: וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ: אונקלוס: ויתרך. תה"ת: ויגרש. אונקלוס מסביר שה' יוריש לנו את הארץ על ידי גירוש הגויים היושבים בה.

עקב

דברים ח,ה: וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוהיך מייסרך: אונקלוס; מאלף; מאלף לך. תה"ת: מלמד מוסר, מוכיח. אונקלוס מלמדנו שייסורים בונים את חינוכו של האדם להיות טוב יותר.

דברים ח,טו: המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב. אונקלוס: אתר חיוון. תה"ת: מקום נחשים. אונקלוס מבאר מה כוונת התורה, שהנחשים שורפים את האדם במדבר.

דברים ט,ד: אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלוהיך אותם מלפניך: אונקלוס: בדיתבר. תה"ת: כשישבור. אונקלוס מפרש כיצד ה' הודף את אויבינו, על ידי שבירתם עד כניעה וסילוק.

דברים ט,יד: הרף ממני ואשמידם: אנח בעותך מקדמי. תה"ת: הנח תפילתך מלפני. לפי אונקלוס התפילה פועלת בעוצמה אצל ה', עד כדי מניעה ממנו מלבצע את תוכניותיו.

דברים יא,כו: רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה: אונקלוס: ברכן ולוטין. תה"ת: ברכות וקללות. אונקלוס מפרש בזה שהברכה והקללה הן לאו דווקא ברכה אחת וקללה אחת, אלא שם כולל לברכות וקללות.

דברים יב,ה: כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה: אונקלוס: לאשראה שכינתיה. תה"ת: להשרות שכינתו. אונקלוס מפרש מהו שמו של ה' – שכינתו, והמשך הפסוק מוכיח - לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ.

דברים יג,ז: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ אוֹ-בִנְךָ אוֹ-בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ--בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים: אונקלוס: ימלכינך. תה"ת: יכריע בהתלבטות. להבנתי, אונקלוס מפרש בזה שהסתה עובדת על מי שכבר מתלבט, והמסית גורם לו להכריע לכיוון הרע.

דברים יד,כא: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ: אונקלוס: לא תיכול בשר בחלב. תה"ת: לא תאכל בשר בחלב. אונקלוס מפרש לפי חז"ל, ולא כפשטו.

דברים טז,א-ב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם—לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: אונקלוס: ועבד לך נסין בליליא. תה"ת: ועשה לך נסים בלילה. אונקלוס מפרש שהתורה לא רק מציינת זמן, אלא מזכירה לנו את הניסים במצרים, שהם הסיבה לזבח הפסח מידי שנה בשנה.

ראה

שופטים

דברים טז,יח: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ: אונקלוס: ופורענין. תה"ת: ורודנים. אונקלוס מפרש שהשוטרים הם המבצעים את פסקי השופטים, במלקות ובמקלות.

דברים יח,יג: תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אונקלוס: שלים תהי בדחלתא דה'. תה"ת: שלם תהיה ביראה של ה'. אונקלוס מפרש מהי שלמות עם ה' – יראתו.

דברים כא,ז-ח: וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ: אונקלוס: כהניא יימרון כפר לעמך. תה"ת: הכוהנים יאמרו, כפר לעמך. אונקלוס מפרש שלא זקני העיר יאמרו, כי הם נוגעים בדבר, אלא זאת בקשה של הכהנים, שליחי ה'.

כי תצא

דברים כא,טז: וְהָיָה, בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה, לוֹ--לֹא יוּכַל, לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה, עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה, הַבְּכֹר: אונקלוס: לית ליה רשו. תה"ת: אין לו רשות. אונקלוס מפרש כאן, יכול = רשאי.

דברים כב,יח: וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ: אונקלוס: וילקון. תה"ת: ילקו מכות. אונקלוס מפרש כאן ייסורים – מכות, ואילו בפרשת עקב למדנו שייסורים אלו לימודים וחינוך, מלשון מוסר = אולפן. נראה שלייסורים ומוסר תכלית אחת, ללמד את האדם מהי הדרך הנכונה.

דברים ככ,י: כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה: אונקלוס: תרשי; רשו. תה"ת: תתבע חוב; חוב. אונקלוס מבחין בין חוב רגיל שתרגומו 'חוביה' לבין חוב שעלול לגרום לעניות, ולכן בחר לתרגם 'תשה' בלשון 'תרשי' המזכיר רָשות – עוני.

כי תבוא

דברים כו,ז: וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ: אונקלוס: וצלינא קדם. תה"ת: והתפללנו לפני. אונקלוס מסביר שתפילה מעומק הלב ובקול חזק, בצעקה, גם נשמעת על ידי ה'.

דברים כו,יז-יח: אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ: אונקלוס: חטבת; חטבך. תה"ת: המשלת, ייחדת; ייחדך. אונקלוס מסביר שהצעד הראשון לקבלת ייחוד ה' צריך להתחיל מאתנו, לייחד את ה' עלינו, ואז גם ה' ייחד אותנו לעם סגולתו.

דברים כח,יד: וְלֹא תָסוּר, מִכָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם--יָמִין וּשְׂמֹאול: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--לְעָבְדָם: אונקלוס: טעוות עממיא. תה"ת: טעויות העמים. אונקלוס מסביר שאין אלוהים אחרים זולת ה', אלא יש אלילים שהעמים טועים ומחשיבים אותם אלוהים.

דברים כח,כג: וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ, נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ, בַּרְזֶל: אונקלוס: כנחשא מלאחתא מטרא; כפרזלא מלעבד פירין. תה"ת: כנחושת מלהוריד מטר; כברזל מלעשות פרי. אונקלוס מסביר את הדימוי בנחושת וברזל בהקשר שמים וארץ. שמים – מטר, ארץ – פירות.

דברים כט,ח: וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: אונקלוס: דתצלחון. תה"ת: שתצליחו. אונקלוס מהי השכלה = הצלחה, ואולי גם לצלוח בעיות בחכמה.

ניצבים

דברים כט,יז: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה: אונקלוס: גבר מהרהר חטאין או זדון. תה"ת: איש מהרהר חטאים – איש מחשב חטא או זדון. אונקלוס מסביר שחטא מתחיל בהרהור, כמו שורש פגום, המצמיח לענה – עשב מר.

דברים כט,יח: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה: אונקלוס: חטאי שלותא על זדנותא. תה"ת: חטאי שגגות על הזדונות. אונקלוס מסביר שחטא הולך ומתגבר ונעשה כהיתר, שהרי אם הרווה שותה ועושה חטא בשוגג, ודאי שהצמא יחטא, ויעשה בזדון.

וילך

דברים לא,כ: כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי: אונקלוס: וייכלון וישבעון ויתפנקון. תה"ת: ויאכלו וישבעו ויתענגו. אונקלוס מסביר שעודף טוב הוא פינוק שעלול להזיק ולגדרום לעבוד אלוהים אחרים ולקללת ה' והפרת הברית.

האזינו

דברים לב,ה: שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל: אונקלוס: דאשניו עובדוהי ואשתניו. תה"ת: ששינו, שהפרו מעשיהם והשתנו. אונקלוס מפרש מהי הפתלתלות של העם בכך שעשו טוב ושינו, ושוב עשו טוב ושינו, כתכונת הפתלתלות.

דברים לב,יב: יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר: אונקלוס: בלחדוהי עתיד לאשריותהון בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא. תה"ת: בדד עתיד להשכינם בעולם שהוא עתיד להתחדש. אונקלוס מפרש מהי ההנחייה הבלעדית לעמנו, והיא השריית השכינה בעולם העתידי המתחדש, לאחר שישובו אל ה' והוא יפרוש כנפיו על עמו (יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ; פסוק י"א).

דברים לב,טו: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ: אונקלוס: אצלח תקוף, קנא נכסין. תה"ת: הצליח והתחזק, קנה ורכש נכסים. אונקלוס מפרש מה מקור הבעיטה בה' ונטישתו, והוא הצלחה יתירה ורכישת נכסים רבים.

דברים לב,לו: כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: אונקלוס: ופורענות עבדוהי צדיקיא יתפרע. תה"ת: ונקמה על עבדיו הצדיקים ינקום. אונקלוס מפרש מהי נחמת ה' – נקמה במרעים לעמו הצדיקים.

וזאת הברכה

דברים לג,ב: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ: אונקלוס: ועמה רבבת קדישין. תה"ת: ועמו רבבות קדושים. אונקלוס מסביר באיזה אופן ה' בא והופיע מהר פארן, בליווי של רבבות קדושים. 'ואתה' – בא, כיצד בא, בליווי הקדושים.

דברים לג,יח: וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ: אונקלוס: במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך, במהכך למעבד זמני מועדיא בירושלם. תה"ת: בצאתך להגיח בקרב על אויביך ואנשי ריבך, בלכתך לעשות ולקבוע את זמני המועדים בירושלים. אונקלוס מפרש מהי שמחת זבולון – ניצחון על האויבים, ושמחת יששכר – בקביעת זמני החגים. שניהם יחד – סייפא וספרא.

דברים לג,כ-כא: וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף-קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן: אונקלוס: ארי תמן באחסנתה משה ספרא רבא דישראל קביר. תה"ת: הרי שם בנחלתו משה הסופר הגדול של ישראל קבור. אונקלוס מפרש מהו מחוקק – סופר גדול של ישראל, שהוא חקק לנצח את ספר התורה.

דברים לד,ז: לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה: אונקלוס: ולא שנא זיו יקרא דאפוהי. תה"ת: ולא השתנה זיו הכבוד שעל פניו. אונקלוס מפרש מהי הלחה שעל פני משה – וזה זיו הכבוד, כלומר קרני הוד.

=== תם ונשלם ביאור "פרשנות אונקלוס" מאת אי"ם, הושענא רבא תשפ"ד ====