לקט מביאור אברבנאל לתורה

 מתוך ויקיפדיה:

רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל  (1508-1437), היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, שנודע בפירושו על התורה והנביאים ובתפקידיו כשר האוצר של כמה ממלכות באירופה: פורטוגל, קסטיליה, אראגון ונאפולי. ניסה לפעול לביטול גזירת גירוש ספרד.

דון יצחק היה בן למשפחת אברְבֶנְאֵל (או "אַבְּרַבַנְאֵל" - הוא עצמו כתב כי שם משפחתו "אברבניאל"), משפחת אצולה יהודית-ספרדית עתיקת יומין ששורשיה נעוצים באזור ספרד ופורטוגל (חצי האי האיברי) יחוסה של המשפחה הגיע לפי מסורת משפחתית עד לדוד המלך. יש הדורשים את משמעות השם: אָב-רָב, בֵּנ-אֵל. לפי אותה מסורת המשפחה הגיעה לספרד מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון. למשפחה היה חותם מיוחד ומגילת יוחסין של שבט יהודה. בין בני משפחתו: אביו יהודה בן שמואל או יוסף אברבנאל שחי בסביליה והיה שר האוצר של מלך פורטוגל ואחייניתו בנבנידה אברבנאל, נדבנית ואשת עסקים שישבה בנאפולי.

דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון שבפורטוגל לדון יהודה. הוא למד תורה מרבו המובהק, רבי יוסף בן אברהם חיון, ובנוסף, למד פילוסופיה אצל רבי יוסף אבן שם טוב לפי הספרים שהיו ידועים בימיו. בנערותו, חיבר את הספר "עטרת זקנים", הכולל ביאור לפרשת "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ" שבפרשת כי תשא. יחד עם חיבור זה חיבר גם את הספר "צורת היסודות", הכולל השקפות פילוסופיות על העולם והטבע, וכן על ההשגחה הפרטית, הישארות הנפש ויסודות הדת. הוא החל לכתוב פרוש לספר דברים בשם "מרכבת המשנה", אך נאלץ לעזוב את עבודתו הספרותית בגלל בחירתו לשר האוצר על ידי אפונסו החמישי, מלך פורטוגל (משרה אותה מילא קודם לכן אביו דון יהודה).

דון יצחק סייע לפדיון 250 שבויים יהודים אשר נמצאו בעיר ארזילה (Arzila) במרוקו עם כיבושה על ידי הפורטוגזים בשנת 1471. הוא אסף כסף לפדיונם, דאג למחסורם במשך שנתיים, עד אשר נקלטו בספרד. בשנת 1483 העלילו עליו כי הוא עומד לבגוד במדינתו, פורטוגל. ולכן ביקש מקלט בטולדו בספרד, מושב משפחתו בעבר, משם ניסה להסביר למלך פורטוגל ז'ואו השני את חפותו. הדבר לא עלה בידו והמלך החרים את כל רכושו. באותה התקופה חידש את כתיבת הפירוש לתנ"ך, וסיים את חיבור הפירושים לספרים: יהושע, שופטים ושמואל. במהלך החיבור של פירושו לספר מלכים נקרא על ידי המלכים הקתוליים פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה שמינו אותו לתפקיד שר האוצר של הממלכות קסטיליה ואראגון. בתפקיד זה שרת שמונה שנים.

*********************************************

 

בראשית

בראשית א,ב: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ: אברבנאל: "מהו ענין 'והארץ הייתה תוהו ובוהו'? ... שקרא 'תוהו' לחומר הראשון ו'בוהו' לצורה, ותהיה כוונת הכתוב שהיסודות הנכללים בשם ארץ בהווייתם הראשונה, היה בהם ובכל אחד מהם החומר והצורה המיניית והמבדלת כל יסוד ויסוד כפי מה שהוא ... והאופן השני, ש'תוהו ובוהו' שניהם מורים על השממון, ושבא הכתוב להודיע שהארץ שהיא כוללת ארבעת היסודות, כשנבראת הייתה שממה וחרבה, גם הייתה מכוסה ממים". אם הבנתי נכון, מי התהום יצרו את המושג תוהו, בצורה של 'בוהו' – שממון.

 

א,ו: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם: אברבנאל: "מהו עניין הרקיע ... אחרי שהיו השמיים כבר נבראים ביום הראשון? ...כדור גדול שנברא ביום הראשון שכלל בשם שמים – שאר הגלגלים המוקפים ממנו שקרא בשם 'רקיע' להיותם דבר נטוי ומרוקע". אם הבנתי נכון, הרקיע הוא חלק מהשמים.

 

א,יד: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה: אברבנאל: "למה זה נבראו המאורות ביום הרביעי, בהיות האור הראשון משמש? ... היום הראשון ייוחד לבריאת ההתחלות יש מאין בלבד, ושלא נבראו אז עמהם המאורות, כדי שלא ייחשב שבתנועותיהם יבשו המים ונתגלתה היבשה, ובאורם ובהשפעתם נתהוו הצמחים. האמנם נבראו המאורות ברביעי, מפני שהיו עתידים להתהוות בחמישי הדגים והעופות, ובשישי החיה והבהמה – וראה יתברך שהיה אור המאורות הכרחי לחיוּת הבעלי חיים והתמדתם ... האור הראשון לא היה מחמם ... לכן היו הבעלי חיים צריכים לאור המאורות". יש אור לתאורה ויש אור לחימום ויצרת החיים. מעניין.

 

א,כב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר:  פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ: אברבנאל: "למה ייחודו הדגים והעופות בברכה, ולא זכו אליה חיית השדה והבהמה? ... שהעופות והדגים אינם מולידים כשיספיק כוחם וזרעם לעשות כמותם, אבל יולידו ביצים שמהם תהיה אחר כך התולדה, לכן הוצרכו אל הברכה, כי הוא מהפלא מהביצה, אחרי הִפרדה מהמולידים תעשה בעל חי כדמות המוליד, ולא הוצרך לברך הבעלי חיים שביבשה, לפי שכוחם קרוב להולדה והנקבה תקבל בקלות צורת החי מצד כוח זרע הזכר, והנקבה תהווה אותו בשלמותו". לכל אחד נותן ה' כפי צורכו.

 

א,כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ: אברבנאל: "למה זה נתייעץ ה' בבריאתו, מה שלא נתייעץ בבריאת שמים וארץ, הרקיע והמאורות? ... להודיע שנברא האדם בהתבוננות גדול וחכמה רבה ... לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה והתבוננות גדול". מהלך גדול – מחייב התייעצות. מעניין.

 

ב,כב-כד: וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה ... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: אברבנאל: "מה הטענה שבעבור שהייתה חוה עצם אדם ובשרו, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו? ... כי הנה בדורות הראשונים לא נאסרו האחיות לאחים, ולא שאר העריות, כי אם האם לבן והבת לאב ... הטביע ה' טבע בכל יוצאי חלציו של אדם שכל איש מהם כשיישא אישה יעשה כמעשה אביו הראשון ... יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באשתו, כאילו היו בשר אחד, לזיכרון אביהם הראשון ואשתו חוה שהיו מבשר אחד". האדם מייצר אדם אחר על ידי אשתו, כפי שאדם ייצר את חוה מבשרו.

 

ו,ד: יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: אברבנאל: "מה הם בני האלוהים ומה הם בנות האדם? ...מזרע קין או מאיזה זרע שיהיה, ולא חששו בת מי הנה ... יפות מראה ... ואין ספק שהיה חטאם בזה גדול לפי שתכלית האדם הוא להשלמת נפשו ... ולזה ראוי שישתדל האדם בתכלית מה שאפשר, כשיבחר בזיווג האישה שיבקש לעצמו אישה הגונה בת טובים, כדי שתוליד בנים מוכנים לשלמות, לפי שטבע המולידים נמצא בנולדים מהם, והמידות הטובות יעברו מן האבות והאימהות לבנים".

 

 נוח

 בראשית ו,יח: וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ: אברבנאל: "לא נזכר עד הנה שכרת ה' ברית לנוח, ואיך יאמר עתה שיקיימהו? ... האל יתברך בתחילת הבריאה ... שם חוק גבול לים ... יהיה היגלות בחלק מה מהיבשה, ליישוב בעלי חיים וחיותם, שאי אפשר להם מבלעדי זה ... כמו שהם (אנשי דור המבול) הפרו את בריתי, אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם, ואסיר את גבול המים ושטף ועבר, אבל הברית והחסד הזה אקים אתך". ברית בראשית תקיפה לעולם.

ט,ג: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל: אברבנאל: " למה הרשה ה' לנוח באכילת הבשר ולא עשה כן לאדם הראשון ולא לשאר הדורות שבאו אחריו? ... כשימאו מן התיבה לא היה להם לאכול, לא עשב הארץ ולא עץ פרי, ואם היו מייחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים – ימותו ברעב, והתיר להם אכילת בשר". מעניין ופרקטי. רק לא ברור לי מה יאכלו החיות הלא-טורפות עד שיצמחו עשבים ופירות.

 ט,כב-כה: וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ ... וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: אברבנאל: "אם היה שחם חטא בכבוד אביו כמו בהעיד הכתוב, למה זה נתקלל כנען בנו הקטן? ... כנען היה נער קטן ותמיד היה ביד חם אביו ... ואפשר שכנען הוא אשר גילה את נוח ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו ... וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו, רוצה לומר בני חם ... לכן לא קלל את חם לפי שהיה חטאו בשב ואל תעשה". סברה מעניינת, 'שני אחיו' – לא שם ויפת אלא בני חם, אחי כנען.

 יא,א-ד: וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים ... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ: אברבנאל: "מה פשעם ומה חטאתם שבעבורו נתחייבו לעונש ההוא מבלבול הלשונות ופיזור הארצות? ... הם נכשלו וחטאו במה שאבינו הראשון טעה, ובנו קין וזרעו גם כן ... אדם חטא במה שלא נסתפק בדברים הטבעיים אשר נתן ה' לפניו ונמשך אחר התאוות והמעשים המפורסמים והיה חטאו (ענשו) שיגורש מגן עדן מקדם מקום מנוחתו ... וכן היה חטאת דור הפלגה ... בהיותם פנויים ממלאכה מכל עמל ומוכנים להתעסק בשלמות נפשם – לא נחה דעתם ... ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבתם למצוא המלאכות בבנות עיר ... תחת היותם בני שדה ... לכן נענשו ... בשבלל ה' לשונם והפיצם על פני כל הארץ ... עזבו עץ החיים שהוא התכלית האמיתי". ה' רוצה שנהיה שלמים ופנויים אליו, ולא לעסוק ברצונותינו בלבד, כמו קין שנמשך אחרי הדברים הטבעיים בלי תכלית לעבודת ה'.

 לך לך

 

בראשית יב,א: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ: אברבנאל: "ארצו אשר נולד בה היא אור כשדים, והוא כבר יצא משם (לעיל יא,לא: וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן)? ... שלא אמר 'מארצך' על אור כשדים, אלא על עבר הנהר, שהיא ארצו בכלל". 'ארצך' היא כל המרחב שממזרח לנהר פרת, כולל את מגוון העמים שבמרחב זה.

 

יב,א: אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: אברבנאל: "למה זה לא ביאר ה' לאברהם שילך מיד אל ארץ כנען והעלימו ממנו ולא הגיד לו אנה ילך? ... הפרידו (ה' אברהם) מאוהביו ומאביו ומאחיו, ורצה שלא יידעו הם לאיזה מקום היה הולך, כדי שלא ילכו שם אחריו". התנתקות מוחלטת, גם מאחיו ומוקיריו וחבריו, 'בית אביך'.

 

יב,י: וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם: אברבנאל: "למה זה יצא משם ללכת מצרים מפני זלעפות רעב, והיה לו לבטוח בה' אשר ציווהו לצאת מארצו? ... רצה בזה שכל הפרשה סימן לבנים, כי כמו שהוא ירד מצרים לחיות את נפשו, ופרעה באפס עשקו ולקח לו אשתו, והאל נגעו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה, בכסף ובזהב – כן ירדו בניו מצרים מפני הרעב, ופרעה ומצרים עינו אותם, והק נקם נקמתם בנגעים גדולים, עד שהחזיקו בהם לשלחם מן הארץ בכסף, בזהב ומקנה". מעשה אבות – סימן לבנים, אחד לאחד.

 

טו,ט-י: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל ... וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ ... וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר: אברבנאל: "למה לא בתר כולם באופן אחד? ... שלושתם – עגלה ועז ואיל – היו משל לשלושת האבות ... והודיעו יתברך בזה שאברהם בימיו, לא בנו ולא בן בנו יירשו את הארץ, ולזה ביתר אותם בתווך, לרמוז שימותו כולם קודם הירושה ...תור וגוזל ('הציפור') הוא משל לשני מנהיגים אחרים ... משה ויהושע, ועליהם אמר 'ואת הציפור לא בתר' ... לרמוז שמשה יתחיל בירושת הארץ, כי הוא כבש ארץ סיחון ועוד, ויהושע אחריו כבש וחילק את הארץ לישראל". מעניין שאי-ירושת הארץ נמשלת לביתור.

 

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: אברבנאל: "והנה לא נשתעבדו במצרים כי אם 210 כמניין רד"ו, והעינוי היה לבד 87 שנה, ואיך אמר אם כן יתברך 'וענו אותם ארבע מאות שנה'? ... סיבת גלות מצרים ... היה על עוון בני יעקב במכירת יוסף אחיהם ... עניין ה 400 שנה הוא כולל לגירות ולעבדות ולעינוי ... וכל זה ... יהיה 400 שנה". מעניין מהו בדיוק החישוב של אברבנאל, אותו לא פירט.

 

יז,י-יב: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ ...  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר ... וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: אברבנאל: "איך תיקרא המילה 'ברית', האם נאמר שהילד היונק בהיותו בן שמונה ימים יכרות ברית עם בורא העולם, והוא בינקותו אינו בן דעת ולא בחיריי בדבר? ... הנה אביו והוריו מחויבים להכניסו בברית, ואם לא הכניסוהו – הוא בהיותו ברשותו (כאשר יתבגר) חייב להימול". הברית היא עם הילד, כי הוא מחויב להימול בבגרותו, אם לא נימול על ידי הוריו בינקותו.

 

וירא

 

בראשית יח,ב: וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל: אברבנאל: "ממה שכתוב 'ניצבים עליו וירץ לקראתם', כי 'ניצבים עליו' מורה שהיו נחים ושקטים, ואמרו 'וירוץ לקראתם' מורה שהיו הולכים לדרכם? 'וישא עיניו וירא' – מורה היותם רחוקים ממנו, ושמיד ראה אותם ניצבים עליו... הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כוח בהם, לא קראם ממקומו לאמור: גשו נא אלי, אבל הוא, עם כל חולשתו מהמילה, רץ לקראתם מפתח האוהל".  יש ראייה בעיניים ויש ראייה בהבנה, ואברהם ראה והבין כי הם אנשים גדולים ולכן רץ לקראתם.

 

יח,י: וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ: אברבנאל: "כבר הודיע ה' לאברהם זה ושתלד למועד הזה בשנה האחרת (אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת; יז,כא), ומה צורך עתה בבשורה הזאת שנית? ... הבשורה הזאת הייתה כדי שתתבשר שרה מפי המלאך, כמו שנתבשר אברהם על זה מפי ה'". שרה התנועה לא רצתה לשמוע הבשורה מפי אדם ולכן המלאך הגיע לבשרה גם כשהיא באוהל, ושומעת.

 

יט,ט: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט: אברבנאל: "דברי לוט לא היו בדרך משפט כשר ושופט עליהם, אבל בלשון רכה ותחנונים, אמר 'אל נא אחי תרעו' (ו), ואיך אמרו וישפוט שפוט'? ... מה שאמר 'רק לאנשים האל אל תעשו דבר' – שחשבו שהיה זה ממנו גזר דין  ... ולכן האשימוהו ששפט". יש חוקי רשע למקום ואפילו לשופט אסור לסטות מהם.

 

כא,ז-ח: וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק: אברבנאל: "למה עשה אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק, ולא ביום הלידה או ביום המילה כמנהגנו היום? ... ראתה שרה שמלבד הלידה עוד הגדיל ה' לעשות עמה חסד במה שנתן חלב בשדיה להניק את בנה, כי זה על המעט יימצא בנשים הזקנות ... רוצה לומר הנה הלידה ה' ייעד עליה לאברהם, אבל ההנקה לא אמָרָהּ ולא הודיעָהּ ... ולרשום הנס הזה אמר הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל' ... ובעבור אותו נס העצום עשה אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק ... ולא עשה משתה על הלידה ולא על המילה, לפי שכבר ייעדו עליו". הודאה חשובה מטובה.

 

כב,יט: וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע: אברבנאל: "למה לא זכר הכתוב ששב יצחק? ... כדי לשמח את שרה ולהסיר צער מעליה, שלח את יצחק ממקום המזבח שילך לחברון בדרך אחר כדי להגיד לאימו את מעשה ה' כי נורא הוא, ולשמחה בכל הטוב שהיטיב, ויצחק הלך משם לחברון בדרך ישר, ואברהם שב למקומו ... ונתארך מפני זה הדרך, ולכן הלך עם נעריו אל באר שבע". אכן יצחק נפרד כאן מאברהם והלך אל אימו.

 

חיי שרה

 

בראשית כג,ב: וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ. : אברבנאל: "למה בחייהם ובמותם נפרדו (אברהם ושרה) עד שהוצרך לבוא מבאר שבע? ... באה שרה לחברון לבקש מנוח אשר ייטב לה שמה, כדי שיבוא אברהם אחריה עם כל רכושו ... וקפצה עליה שם המיתה ... וגם אחשוב שכאשר ראה אברהם שהוא ושרה היו זקנים באים בימים, חשש שמא ימותו מהרה ולא יהיה להם אחוזת קבר בארץ כנען, ולא רצה להיקבר חוץ ממנה, ולפי שהי מקובל אצלו שהיו אדם וחוה נקברים במערה, שלח את שרה שמה לקנות את המערה ... והיא בבואה לחברון מתה, והוצרך הוא לבוא מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה". לפי פירוש זה אברהם מלכתחילה רצה לרכוש את המערה ושלח את שרה למשימה, אלא שהיא לא הספיקה, כי מתה. נראה לי תמוה שאברהם שלח את אשתו למשימה "גברית" כזאת של משא ומתן , כאשר בכל מקום הציגה כאחותו. לאי"ם יש הסבר אחר.

 

כד,ב-ד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ ...  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי ... וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק: אברבנאל: "מה ראה אברהם שלא ציווה את יצחק בנו ... וציווה אותו לאליעזר עבדו? ... כי ראה עצמו זקן מאד ולא ידע יום מותו, לכן רצה לעשות צוואה מחיים, ועשה אליעזר אפוטרופוס ... לכן לא הייתה צוואה זו ליצחק, כי לא רצונו שיילך שמה". בקצרה, אברהם לא רצה שיצחק יילך, בלי הסבר.

 

כה,א: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: אברבנאל: "בהיות אברהם ישיש ושבע ימים, לקח אישה והוליד ממה שישה בנים? ... סיבות: ראשונה, לקיים דברו אשר אמר 'ונתתיך לגויים' (יז,ו), 'כי אב המון גויים נתתיך' (יז,ה); שניה, אחרי מצוות המילה החליף כוח, העלה אבר כנשרים ... להודיע שקווי ה' יחליפו כוח; שלישית, ישמעאל היה מתנשא לאמור שגם הוא היה בן אברהם והגר אימו הייתה אשתו כשרה ולכן יהיה יורש בנכסיו כיצחק, ולכן רצה ה' שאחרי מות שרה ייקח אישה אחרת קטורה ויוליד ממנה שישה בנים, כי בזה ייסגר פיו של ישמעאל, להיותם כולם בני אברהם ... 'וישלחם מעל יצחק בנו'; רביעית, להודיע כמה מההפרש יש מהזיווג הראשון אל הזיווג השני ... ואין ספק שהייתה (קטורה) מבנות הכנעני או פלישתית או הייתה מצרית; חמישית, רצה אברהם להוליד בנים בזקנתו כדי להראות את יצחק בנו ... שנתן לו כל אשר לו; שישית, צריך אדם להשתדל מאד שלא תהיה קטטה בין בניו, אבל ישתוו בענייניהם ... רצה אברהם להוליד בנים אחרים כדי שיגרשם מביתו מארצו כאשר גורש ישמעאל, כי בזה תסתלק חמת ישמעאל ויחשוב שגירושו לא היה בלבד מפאת שרה, אלא שמאת ה' הייתה זאת, שיישאר יצחק עיקר הבית ויירש אותה הוא ולא אחר". מעניין שרצה להוליד בנים כדי לגרשם, כדי לרכך את ישמעאל.

 

כה,ח: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו: מהו לשונות גוויעה, מיתה, אסיפה? אברבנאל: "ראוי שנדע ... שלהיות האדם מורכב משני חלקים, חלק חומרי וחלק נפשיי שכלי, באו בעניינו שלושת הלשונות האלו, רוצה לומר, הגוויעה כנגד הגוף, והאסיפה כנגד הנפש, והמיתה כנגד המורכב משניהם". יש סדר גם במוות, בעיקר של צדיקים ובעלי נפש נכבדת, המחייבים גם 'אסיפה'.

 

תולדות

 

בראשית כה,כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא: אברבנאל: "מי הגיד לו שהייתה אשתו עקרה, ואולי שהוא העקר, והיה לו להתפלל על עצמו? ...ה' אמר לאברהם אביו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ... גזר אומר בליבו שאשתו הייתה עקרה, שאולי רוצה ה' שהוא יוליד בנים מאשה אחרת, לא מרבקה, ולכן 'ויעתר ... לנוכח אשתו'". מסקנה ברורה.

 

כה,כה: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר: אברבנאל : "למה סיפר הכתוב תכונת גוף עשו ומראהו ... ולא זכר תכונת גוף יעקב? ... הפסוק הזה להתנצלות יצחק בהולדת עשו (בגיל 60 לאחר שמזג נעוריו שקט) כפי רוע טבעו (אדמוני), אמנם יעקב היה שווה המזג בלתי נוטה לאיכות זר ומופלג". עשו היה בו משהו קיצוני – ולכן תואר, יעקב היה שקט ורגיל – ולכן לא תואר במראהו ותכונותיו.

 

כז,ד: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת: אברבנאל: "מה ראה יצחק לברך את עשו ... (ו)אם הייתה כוונת יצחק ורצונו להשאיר ברכה קודם מותו, למה יברך עשו בלבד ויניח את יעקב בלא ברכה? ... היו לו שני בנים – עשו ויעקב, ולא פורש מפי ה' מי מהם יישב על כסא אברהם, וראה אותם בתכלית החילוף, שעשו היו יתרון טבעי להיותו בכור פטר רחם וראשית אונו, ויעקב היה לו יתרון שכלי במידותיו ובדעותיו ... כדי לסלק הספק הזה, העירוהו רעיוניו לברר זה בברכותיו ... והנה לא ראה יצחק לברך את שני בניו יחד, עשו ויעקב, לשיירשו שניהם ייעודי אברהם וברכותיו ... ושבכלל עשו וברכתו, בהיותו שורש הבית, ייטפל יעקב אחיו הצעיר ממנו, ולזה לא ברכו בפני עצמו". אם הבנתי נכון את אברבנאל יצחק רצה לפתור את הספק על ידי ניסיון הברכה, אם כך לא מובן מדוע חרד יצחק חרדה גדולה (;לג), במקום לשמוח על התרת הספק.

 

כז,כח: וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ: אברבנאל: "למה רצה ה' שייתן יצחק ליעקב הברכה בטעות ובשגיאה בחושבו שהוא עשו, ויותר טוב היה שיצווה ליצחק שיגרש את עשו ... ושיצחק במצוותו יברך את יעקב מדעתו ובכוונה שלימה? ... פן יתעצב הזקן ימים רבים ולא יוכל להתנחם ולא תחול בו הנבואה בעת הברכות ויתבלבל ... והשנית ... לתת איבה בין שני האחים ... לייסר בו את ישראל כשיחטאו". הכול לטובה והכל מתוכנן מראש, גם לא לפגוע ביצחק וגם לפגוע בעם ישראל לכשיחטא.

 

כז,מה: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד: אברבנאל: "אם יהרוג עשו ליעקב, מי יהרוג עשו ואיך תשכל משניהם? ... אם תמיתהו יהרגוך בניו". יש גאולת דם והיא תגרום למות שניהם.

 

כז,מו: קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה: אברבנאל: "איך לא אמרה רבקה אמיתת הדבר ליצחק? ... רבקה לא רצתה לגלות ליצחק אמיתת הדבר ממשטמת עשו ... מפחדה שיצעק נגדה ויתרעם ממנה שהיא סבבה כל הרעה הזאת ... אבל שינתה מפני השלום". הייתי אומר על השלום הזה 'עוד שלום כזה ואבדנו'... אולי המלחמה שהייתה יוצאת בפועל, אם לא היה בורח ללבן, הייתה גדולה פי כמה משנאת הלב הזאת, שלבסוף הסתיימה באחווה ונפילה איש על צווארי אחיו: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ (לג,ד).

 ויצא

 

בראשית כח,יד: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה: אברבנאל: "יקשה אומרו 'ופרצת', כי הוא לא פרץ לכל ארבע רוחות העולם? ... מזה ידע יעקב שהיה עתיד לקחת ארבע נשים ולהוליד 12 בנים, שהם שלושה לכל צד, שהם יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, שכל זה נכלל ב'ופרצת'". כל אישה היא כיוון שונה בעולם האדם.

 

כח,כ-כב: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי  ... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: אברבנאל: "הנה לא קיים זה, ולא מצאנו שעשה שם בית אלוהים, ולא שנתן מצאנו ובקרו מעשר לה' כל ימיו? ... יעקב, להיות זאת התחלת נבואתו, נסתפק אם היה עניינו חלום נבואיי, או עם היה חלום דמיוני מבלי נבואה ... רצה לעשות בחינה בקרובים אליו בזמן  ... 'ושמרני' ... 'ובגד ללבוש' ... 'ושבתי בשלום' ... אם יתקיים זה ... הנה אדע ששאר הייעודים שנאמרו על זרעי יתקיימו בהכרח, והם 'והיה ה' לי לאלוהים' ... וגם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים לעתיד לבוא, וששם יביאו מעשרותיהם בניו וזרעו". יעקב בוחן עתיד קרוב, ומתחייב בשם זרעו לעתיד רחוק.

 

כט,ל: וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה: אברבנאל: "מה ראה יעקב שלקח שתי אחיות בחיים ... ושתי שפחות. וזה מורה שאהב גם את לאה, והפך זה העידה התורה באומרה 'כי שנואה לאה' (לא)? ...  כאשר בא אל לאה תחילה ואחר כך בא אל רחל, הנה בצירוף לאה – נראית לפניו רחל יותר שלימה בתכלית, ואחר כך היו לו אז עם רחל שתי אהבות, אחת מצד שלמותה בעצמה ... והשנית מצד צירופה אל לאה, וזאת האהבה תגיע עתה, כשבא אליה אחרי לאה, ויהיה לפי זה מ"ם 'מלאה' ... מ"ם הסיבה.

... נשא שתי נשים גם אחיות ... שלוש סיבות:

האחת, רצה ה' שייקח נשים יותר מאחת, כמו שהיו עושים הראשונים קודם המבול ... שלולי זה ... לא היה העולם מלא מבני אדם כמו שהיה, וגם אחיותיהם היו לוקחים, כמו שנתבאר בבני אדם (הראשון) שאחיותיהם נולדו עמהם ... אם כן ריבוי הנשים אשר ליעקב לא היה מדעתו ורצונו אלא מאת האלוהים כדי שיתרבה זרעו בימיו...

השנית ... ראה ביעקב שני טבעים, האחד טבע בכור מפני הבכורה שקנה מעשו ... והשני טבע יעקב עצמו, שהיה הבן הצעיר לאביו ... ובעבור שהיו שתי הבנות האלה צדקניות שלמות וטובות, רצה ה' ששתיהן יבנו את בית ישראל, ולכן ייחדן ליעקב בשתי בחינותיו, רוצה לומר לאה מצד הבכורה אשר קנה מעשו, ורחל מצד עצמה...

השלישית היא שה' עשה ביעקב דוגמת העולם בכללו ... זימן ליעקב שייקח ארבע נשים ... שייצאו מארבע נשים 12 שבטי י'ה כמספר 12 מזלות". מלכתחילה יעקב היה אמור לשאת 4 נשים, ולאהוב את רחל יותר, מתוך כך שאהב את לאה. מעניין.

 

לא,כ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי--עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא: אברבנאל: "איך גנב את לבבו בעבור שלא הגיד לו את אשר הוא עושה, האם הגיד לבן ליעקב גם כן את כל מעשיו? ... שלא הגיד לו כשבא מבית אביו כי בורח הוא מפני עשו, בטח לבו שלא יברח גם כן מלפניו". הסתרת אמת – היא פתח לחוסר אימון.

 

לא,מב: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי: אברבנאל: "למה לא אמר 'אלוהי יצחק' (במקום 'פחד יצחק')? ... (פחד יצחק) שפחד בעת העקידה כשראה המאכלת ביד אביו לשחטו, שאותה זכות עמדה לי, כי הנה אתה (לבן) כפי כוונתך 'ריקם שלחתני' היום הזה". יעקב מפחיד את לבן בזכות פחד אביו, שהוא גיסו של לבן.

 וישלח

 

בראשית לב,ח: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ: אברבנאל: "והנה ה' במראות הסולם הבטיחו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ (כח,טו) ... ואיך היה מספק יעקב בנבואתו? ... באמת לבו בטוח בה', אבל היה פחדו כדרך גיבור אמיתי שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המוות היפה ... כי אילו לא היה בוטח, היה מבקש אופנים אחרים להצלתו, מהבריחה או האסיפה לעיר דלתיים ובריח, ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שיישמע אליו עשו". אמנם פחד, אך מתוך נכונות להילחם. מעניין.

ועוד שואל אברבנאל בעניין זה: "אם היה יעקב מתיירא מעשו, איך לא החזיקו ה' באומרו לו: אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני, כמו שאמר לאברהם 'אל תירא אברם, אנוכי מגן לך' (טו,א), וליצחק? ... מפני שיעקב האמין בייעודיו לא הוצרך ה' להבטיחו עוד ולחזקו". חד וברור, יעקב עבד ה' ומאמין בו בביטחון רב.

 

לב,כז: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.: אברבנאל: "וכי גנב הוא שלא היה יכול להתעכב עד עלות השחר. ואם רצה להרוג את יעקב והיכהו בכף ירכו, איך היה שואל ממנו שיברכהו? ... רוצה לומר, אתה צריך ללכת לדרכך כי עשו יבוא במהרה, על כן להנאתך ולטובתך איעצך שתשלחני ותלך לדרכך ... עניין הברכה הוא שיודה שהוא היה מנוצח ממנו ויעקב היה מנצחו, כי זאת היא הברכה בין המתאבקים ... שחברו יברכהו ויודה שהוא גיבור ממנו". האיש דואג ליעקב, ויעקב דורש כניעה. קצת מבולבל לי.

 

לד,א: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: אברבנאל: "האם הייתה שם דינה אחרת לשיצטרך לבאר שזאת הייתה בת לאה? ... לא לספר בגנותה שהייתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש"י, כי הנה לאה צנועה הייתה, עד שלצניעותה לא הכירהּ יעקב כשבא אליה ... לא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא 'לראות בבנות הארץ' לא אמר 'באנשי העיר' ... לראות במלבושיהן ותכשיטיהן, יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתהּ, והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות". דינה יוצאת מביאור זה נקייה וזכה וסקרנית טבעית.

 

לד,כז-כט: בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר ... אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת: אברבנאל: "למה באו בני יעקב על החללים ושללו את העיר והנשים והטף בזזו, והנה הנקמה כשתהיה על תקנה, אין ראוי שיתערב בה דבר מחמדת הממונות? ... כאשר נימולו הייתה דעתם וחמדתם על קנייני יעקב לקחת את כל אשר לו (מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ; כ"ג) ... ועשו להם כאשר יזמו לעשות, ולקחו נשיהם וטפם". מידה כנגד מידה.

 וישב

 

בראשית לז,א: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן: אברבנאל: "מה בא ללמדנו ... אחרי שאמר 'בארץ מגורי אביו', חזר לומר 'בארץ כנען', הלא ידענו שיצחק לא יצא מארץ כנען כל ימיו? ... כאילו יעקב נתדמה באלו המגורות (הפחדים = ארץ מגורי אביו = פחד יצחק) לאביו יצחק, כי כמו שאביו יצחק בזקנתו סבל עמל עשו ויעקב ומשטמתם, כך יעקב סבל קטטת ומשטמת בניו, וכמו שיצחק היה סיבת קטטת בניו באהבתו את האחד יותר מן האחר, ככה יעקב היה סיבה במריבת בניו במה שאהב את יוסף, וכמו שיצחק סבל פרידת יעקב ממנו 2ם שנה בבית לבן ושתיים שנים בדרכים..., כן יעקב סבל פרידת יוסף ממנו 22 שנה ...", ועוד דברים דומים בין יצחק ליעקב (יצא את הבית עני וחזר עשיר, יצחק מת בשיבה טובה וקברוהו בניו – יעקב מת בשיבה טובה וקברוהו בניו. גלגל חוזר בעולם.

 

לז,לה: וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם: כמה קושיות שואל על זה אברבנאל, אביא כאן שלוש: " (א) לפי שאין המנחמים שיהיו בנים ובנות, כי הם מכלל האבלים המתנחמים ... (ב) 'וימאן להתנחם' – וכי דבר נפלא (חריג מאד) הוא להיפקד אחד מבני אדם? וכל שכן אב ל 12 בנים... (ג) מה שהסכים דעת עליון (ה') ולא דיבר ולא הוכיח ליעקב עליו ולא הודיעו אמיתת העניין? ... (לשאלה א') פחדו פן יגיע אליהם גם כן הרעה ... (לשאלה ב' ארבע תשובות) (ב-1) האם ראוי כי ארד אני הזקן אבל בני הנער שאולה ... (ב-2) אני שלא אדע קבורת בני ולא אוכל ללכת על קברו שהוא השאול, איך אוכל להתנחם ... (ב-3) ראה שבעוונו (של יעקב) מת ואם יתאפק מצערו ויסיר אותו מלבו, יוסיף ה' להכותו מכה רבה ולכן מיאן להתנחם ... (ב-4) ה' התקין בניין האבות והשבטים דוגמת העולם השמיימי ... לפי שהיו ה 12 שבטים כנגד ה 12 מזלות שבשמיים ... לפי שבהִבטל אחד מבניו יתקעקע כל הבניין ... (לשאלה ג') נסתלקה ממנו הנבואה כל 22 שנה שלא ידע מיוסף, וכאשר אמרו לו 'עוד יוסף חי' (מה,כו) נאמר 'ותחי רוח יעקב אביהם'". שאלה מהותית והסברים פשוטים ועמוקים.

 

לח,כד: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: אברבנאל: "מי שמו שר ושופט בדבר הזה, שציווה במהירות מבלי לשמוע טענתה 'הוציאוה ותישרף' ...  (ועוד) לא היה לו לשפוט בזה כי אין קרוב נעשה דיין, כל שכן לעצמו? ... מנהגם בימים ההם ... שהאישה שתזנה תחת בעלה, יהיה עושה בה כרצונו וימסרוה בידו, אם ירצה להמיתה – תמות, ואם לפוטרה – תפטר, ולכן בהיות תמר זקוקה ליבם הייתה כאשת איש לכל דבר, ועל יהודה היה לו לתת העונש כרצונו". יש תורה ויש מנהג. מעניין.

 

מ,א-ב: חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה--לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו--עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: אברבנאל: "למה לא קראם בראשונה סריסים ולא שר המשקים ולא שר האופים (אלא משקה ואופה)? ... המשקה הקטון שהיה נותן אותו יום הכוס בידו, והאופה הקטון שהיה נותן המאכל לפניו אותו יום, חטאו למלך ... פרעה לא קצף עליהם, כי הם מאפס ותוהו נחשבו לו, אבל קצף על השרים שהניחו אותם במקומם לעבוד". אחריות מיניסטריאלית.

 מקץ

 בראשית מא,לג: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: אברבנאל: "הוא בעצה הזאת נדרש ללא שאלו (מה ראה יוסף לייעץ לפרעה בלי שנתבקש לכך)? ... מכוח רוח הקודש שבו אמר יוסף כל זה, כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו, ויתאמץ לומר מה שראה והמתחייב ממנו ... שבזה היה מאַמֶת עניין הפתרון". נבואה היא מעל לנימוסים.

 

מא,לח: הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: אברבנאל: "מה טעם ומה צורך שיהיה רוח אלוהים בו, והם לא צריכים אלא לאיש נבון וחכם? ... כאשר עבדיו הודו שהיה בו רוח אלוהים, מיד הוציא מדבריהם התולדה ואמר כנגד יוסף 'אחרי הודיע אלוהים אותך' ... שאין הנבואה שורה אלא על חכם בשכליות ועל נבון במעלת המידות". נבואה וחכמה יחד הם מדד לרוח אלוהים שבאדם.

 

מב,ג: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם: אברבנאל: "מדוע הלכו כולם יחד, כי הנה מה שיעשו כל העשרה בקניית הבר יעשו שניים מהם? ... נראה לי שמעת שמכרו את יוסף הסיעו עצמם מן האחווה ולא היו נסמכים כולם על שולחם אביהם כראשונה ... שהיה לכל אחד בית בפני עצמו והיה מתפרנס משלו, ולכן הלכו כולם להביא כל אחד שבר לביתו ... וזהו שנאמר 'לשבור בתוך הבאים'". מעניין שכל אחד הלך מעצמו ולעצמו, ולא רק בגלל ציווי יעקב רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם (ב).

 

מג,כט: וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: אברבנאל: "מה טעם בברכה הזאת, והוא בן 31 שנה והיו לו עשרה בנים ... ולמה קראו 'אחיכם הקטון'? ... תמה עליהם (יוסף על האחים) על מה שקראוהו ילד קטן (וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם; מב,יג), ולזה אמר כמלעיג, 'הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם' ... ולפי שלא יזיקהו עין הרע במה שהתפלא על גודלו, אמר 'אלוהים יחנך בני', רוצה לומר, אלוהים יברכך וישמרך ולא יגיעך נזק מעיני ודיבורי". יוסף היה זהיר מלפגוע בזולתו.

 

ויגש

בראשית מד,כב: לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו:  וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת: אברבנאל: "למי תחזור מילת 'ומת', האם לנער שימות כשיעזוב את אביו, או לאביו שימות כשייפרד הנער ממנו? ... באמת ימות הזקן, כי אין ספק שלא ירגיש אדם אהבתו אל בנו בהיותו עמו בין ידיו, כאשר (מאשר) ירגיש בהיותו נפרד ממנו, כי אז תתחזק עליו תשוקתו ... ונהיה אנחנו הורגים אותו בידינו במה שלקחנו הנער מאתו". אב מרגיש כמת בעזוב אותו בנו, והרי כתוב על יעקב 'ותחי רוח יעקב' כאשר שמע כי בנו יוסף חי.

 

מה,ג: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי: אברבנאל: "באמרו 'העוד אבי חי', וכבר ידע מן דבריהם שלוש פעמים שהוא חי? ... אמר להם זה כדי להיכנס עמם בדברים ... ואמר 'אבי' ולא 'אבינו', כלומר אבי האוהב אותי העודנו חי או אם מת בצער בנימין, הגידו לי האמת, והיה דעתו לשאול להם אחר כך על נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל ענייני הבית". יוסף מדייק בשאלה, אבי, ולא אבינו, ומברר בזה את יחסו של אביו אליו.

 

מה,יז-כא: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ ... וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם ... קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת ... וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה: אברבנאל: "למה הוצרך פי פרעה לעניין העגלות ... ולמה היה הכבוד הגדול הזה בעניין העגלות והיותם על פי פרעה? ... רצה (פרעה) שירגישו אחיו ואביו באהבתו את יוסף ... ציוונו על העגלות בפרט, לפי שבזמן ההוא היו העגלות מיוחדות למלך ולענייני המלחמה, ולא היה אדם רשאי להשתמש מהם בלי רשותו ... ולפי שלא יחשבו שהיה חפץ בביאתם מפני ממונם". פרעה למעשה מכבד את יוסף לעיני אביו ואחיו של יוסף.

 

מז,ט: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: אברבנאל: "מי הגיד לו שלא ישיגו ימיו לימיהם, ועוד, למה אמר מילת 'מגורי' והיה לו לומר 'ימי שני חיי', כי מה טעם (הקשר) לימים עם הגרות? ... אין הוראת הזקנה לובן השיער כפי רוב השנים, אבל הוא כפי המאורעות והצרות שעברו עלי, כי ימי מגורי וצרותי והיותי נע ונד בארץ מזן אל זן אינם אלא 130 שנה, אבל היו 'מעט ורעים', ועם שאבותי היו גֵרים גם כן, הנה שנותי לא הגיעו בטובה ממה שהגיעו שנותיהם". יעקב לא ידע כמה יהיו שנות חייו, אך ידע שסבלו היה רב משל אבותיו.

 מז,טו-כו: וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף ... וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי ... וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה ... וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה ...  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לְבַדָּם--לֹא הָיְתָה, לְפַרְעֹה: אברבנאל: "למה נזכר בתורה כל הסיפור הזה המיוחד למצרים וחוק החומש והעברת העם בערים וחוק הכהנים, כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים ולא בתורת האל? ... נכתב כל הסיפור הזה בתורה לסיבות: האחת, להודיע שעיני ה' אל יראיו ... בהיות המצרים מוכרים כספם ומקניהם, גופותיהם ושדותיהם – לכל ישראל היה לחם במושבותם, בלא כסף ובלא מחיר. והשנית, שמהשגחת ה' היה  ... ויוסף מכלכל את כל בית אביו, לא הלשינו עליו אנשי דמים ומרמה ... והשלישית, להודיע שבני יעקב היו רואים בעיניהם גירוש מצרים ועלבונם בהעברתם בערים מקצה הארץ ועד קצהו, שהיה זה נחמה על גרותם. והרביעית, שממה שראו את המצרים מקבלים על עצמם עול החמישית ממה שיויאו האדמתם ... לא הרע בעיניהם כשציווה ה' לתת מעשר ללוויים ומעשר שני לעניים, והיות כהני ה' אוכלים את פת בגו ומתנותיו תמיד". כל סיפורי התורה באו ללמד על עמנו ועל עצמנו.

ויחי

בראשית מז,כח: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: אברנאל: "מה צורך היה להודיע שחיה במצרים 17 שנה (אחרי שזכר שהיה בן 130 בבואו למצרים)? ... היתה מחשבתו של יעקב וכוונתו ברדתו למצרים, לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען, וה' הודיעו בבאר שבע שלא יהיה הדבר כן ... לכן הודיע הכתוב שעצת ה' נתקיימה ... לא שב לארץ כנען עד יום מותו". יעקב נאמן לדבר ה'.

 

מח,טז-יז: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים ... וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: אברבנאל: "למה ירע בעיני יוסף 'ויתמוך יד אביו' אחרי אשר בירך את הנערים, כי הנה קודם הברכה היה ראוי שיעשה זה? ... כאשר שיכל ידיו חשב שבברכותיו יעשה הפרש גדול מאפרים למנשה, ולשכן הניח ידיו כפי עניינם, אבל כאשר ראה שהייתה הברכה שווה בשניהם ('את הנערים'), אז הוקשה אצלו למה זה שיכל את ידיו". מעניין שיוסף לא ניסה לשמור על מנשה, אם כך רצון אביו, אבל כאשר הושוו בפי אביו – נזעק לקיים את האמת הביולוגית.

 

מט,כא: נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה--הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר: אברבנאל: "מהו היחס (הקשר) שיהיה לאיילה עם אמרי שפר? ... נפתלי הוא עובד נאמן, כי הוא ישתדל תמיד במצוות אדוניו, כ'איילה שלוחה' ששולחים עם הבשורות מארץ אל ארץ ... גם נפתלי יהיו ממנו בעלי לשון וצחות ומליצה, ועל זה אמר 'הנותן אמרי שפר', והמידות האלו ראויים לעובדי המלכים, לא למלכים עצמם". נאמנות משולה לזריזות.

 

נ,יח-יט: וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי: מה פשר תשובת יוסף 'התחת אלוהים אני'? אברבנאל: "אף שאחפוץ אני להרע לכם אין היכולת בידי, כי איני תחת אלוהים ובמקומו להרע או להיטיב". כאילו אמר יוסף שגם חטא האחים, כמו גורלו עצמו – הכל מושגח בידי ה'.

 

נ,כב: וַיְחִי יוֹסֵף, מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: מה לומדים מגיל פטירתו של יוסף? אברבנאל: "תמצא שעמדו ישראל במצרים 71 שנה בהשקט (110-39), ועוד 22 שנה עד מות לוי, שחי 137 שנה ... וגם כל ימי קהת בן לוי עמדו בלי שעבוד ... שהם 127 שנה אחרי מות לוי, ואם כן כל השנים שעמדו בכבוד ובהשקט בארץ לא להם 220 שנה (71+22+127). ועמדו בשעבוד במצרים כל ימי עמרם בן קהת, 130 שנה, ו- 80 שנה של משה, הרי 210". אברבנאל מסכם ישיבת בני ישראל במצרים 220 שנה בהשקט ועוד 210 שנה בשעבוד, ואני מוסיף כי סה"כ ישבו במצרים 430, כפי שכתוב בתורה. הסיכום (220+210) לא נערך על ידי אברבנאל, אך זה מה שיוצא מדבריו, ולכן נזכר גיל מותו של יוסף. מעניין מאד, שהרי לפי חז"ל היו במצרים רק 210 שנה. האמת יצאה לאור.

 

שמות

 

שמות א,כא: וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים: אברבנאל: "מה הבתים האלה שעשה להן? ...ריבוי הבנים והבנות הוא באמת עצם הבתים" שמחת פרטית של ריבוי צאצאים היא גם שמחת האומה, ושל בוני האומה, בוני הבתים.

 ב,י: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן: איך חשבה בת פרעה לגדל את משה ... בית המלכות, ואיך לא נתנו עליו לב יועצי מצרים וחכמיה? ... היה הדבר סוד בינה ובין אמתה, ולא נודע למלך מה היה משפט הנער ומעשהו". ביאור מעניין, שפרעה כלל לא ידע מיהו משה, ולא שאל את בתו מאין לה הילד הזה.

 ב,כה: וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים: אברבנאל: "מה צורך לכתוב כאן (וידע) אחרי שאמר 'וישמע אלוהים את נאקתם'? ... מצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו, ומצד אחר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בעבודה זרה שלהם, ועם כל זה הכריע כף הזכות, וידע ה' אותם ורחם עליהם לגאלם, כי לשון 'ידיעה' תיפול על הרחמים, להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה, וכמוהו 'ויודע חוסי בו' (נחום א,ז), 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב,ז)". ידעה = חסד ורחמים.

 ג,יח: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: אברבנאל: "איך ציווה ה' למשה שיאמר בשמו דבר כזב ושקר, ויותר טוב היה שיאמר בביאור 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'? ... שתהיה שאלתו ובקשתו דבר מועט, דרך שלושת ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה". דברי כזב לצורך אבחון האמת.

 ד,טז: וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים: אברבנאל: "איך יפול בזה שיהיה משה רבנו עליו השלום לו לאלוהים, האם יהיה זה לעבדו? ... אתה במדרגת האלוהים בערך אהרן, והוא במדרגת הנביא אצלך, שהולך ומדבר מה שציוהו ה' ... המטה יהיה בידך ואתה תעשה את האותות, וגם בזה תהיה לאלוהים המחדש אותות ומופתים, ולא אהרן". מדרגת אלוהות היא לחדש אות ומופת. מעניין.

 

וארא

 

שמות ו,ו: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה: אברבנאל: "למה עשה שלושה דיבורים (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי) בעניין אחד? ... מפני שבמצרים היה להם הצער והצרה בשלושה מינים: האחד בסבלות המסות (=המיסים) ... לכן אמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' – שהם לשון המיסים, והשני העבודות פרך ... וכנגד זה אמר 'והצלתי אתכם מעבודתם', והשלישי היה הריגת בניהם ... ועל זה אמר 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה' ... רומז למכת בכורות וקריעת ים סוף". לכל צרה – ה' מספק תשובה נפרדת: לצאת מהמיסוי, להינצל מעבודת פרך ולהיגאל מאכזריות בעוצמה.

 

ז,ג: וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה: אברבנאל: "אם ה' הקשה לבו, מה פשעו? ... ה' לא מנע לפרעה מלשלוח את ישראל ... המכות היו סיבות קרובות לקושי לב פרעה". ה' הקשה את לב פרעה בעצם המכות, ופרעה בחר בבחירה חופשית להקשות את לבו. מעניין.

 

ט,כז: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים: אברבנאל: "כאילו שאר הפעמים לא חטא ולא היה ה' הצדיק, והוא ועמו הרשעים? ... עתה, אחר אשר כבר נתאמתו שני השורשים: האחד ממציאות האל (במכות דצ"ך), והשני – מהשגחתו בפרטי העולם השפל (במכות עד"ש), מה לי להכחיש (במכת ברד ובמכות שיבואו) ביכולתו ועוצמתו? באמת חטאתי הפעם ... ה' ... הוא הצדיק, ואני ועמי שהיינו סיבת ביאתם – אנחנו הרשעים". פרעה הודה כאן לא רק במציאות ה' והשגחתו, אלא גם בעוצמתו וצדיקותו, לעומת רשעותם.

 

בא

 

שמות י,כג: לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו: אברבנאל: "איך ייתכן זה ולא יאירו בנרות ובעמוד אש לילה? ... היה החושך כל כך עב ומכופל עד שהנרות שהיו מדליקין היה החושך מעבה (או מכבה) אותם ... וזהו מה שאמר עוד 'וימש חושך', כי משה הביא החושך במצרים ובידו הסירו מארץ גושן". אפשר להבין שהחושך לא היה העדר אור, אלא חומר עבה שאינו מאפשר אפילו לקום.

 

יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: אברבנאל: "גזרת בין הבתרים הייתה 400 שנה, ולמה זה ניתווספו עליה 30 שנה? ... מפני שהשחיתו בני ישראל את דרכם ונטמאו בגילולי מצרים, נתווסף גלותם עוד, בעד פשעם, שלושים שנה ... אין ראוי שנאמר שכל אותם 430 שנה ישבו במצרים, אלא שמושב בני ישראל רוצה לומר בגבורתם – עם מה שישבו במצרים, הכל היה 430 שנה". עם כל הכבוד לאברבנאל שטוען "אין ראוי שנאמר", הרי התורה בכל זאת אמרה זאת במפורש. אי"ם מצא פתרון אחר.

 

יג,ה-ו: וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי ... וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת: אברבנאל: "למה תלה הכתוב אותה כאן ב(ביאה ל)ארץ, כאילו אין מצוות המצה אלא בהיותם בארץ בלבד? ... העבודה שזכר היא קורבן הפסח, כי אותה קרא 'עבודה'". קורבן פסח – תלוי בביאה לארץ, ואינו נוהג מחוץ לארץ.

 

בשלח

 

שמות יד,יח: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-אֲנִי יְקוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: אברבנאל: "אם המצרים ימותו שם, איך יֵדעו את ה' אחר כך? ... הנשארים בארץ מצרים  יכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת. ולא הייתה הידיעה להם להשלימם באמונות האמיתיות, אלא כדי שלא ירדפו עוד מצרים אחרי בני ישראל, ולא ישלחו יד לבקש מאתם ממונם וכליהם אשר השאילום". ה' גרם להריגת מעט מצרים יחסית (600 רכב) כדי שכל מצרים ישמעו וייראו.

 

טו,כד: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה: אברבנאל: "מדוע התחיל ה' במסע הזה במדבר להביא את ישראל לחסרון מים, בהיות המים דבר הכרחי? ... מפני שה' הוא עתיד לתת להם בסיני תורה ומצוות, הוצרך במסעות הראשונות (הראשונים) האלה להביאם בצרות ומצוקות, באופן שיתחננו לפניו – והוא ימלא את צורכם, ויֵדעו כי יש אלוהים בישראל". ה' מייצר סיבה לתפילה, ואז יעזור.

 

טז,ד: וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא: אברבנאל: "מה הניסיון שינסה אותם בתת אליהם לחם לאכול דבר יום ביומו ... וזה היה חסד גדול, לא ניסיון? ... שיודו בהשגחתו בכל יום ויום ויכירו בניסיון שהוא דבר מושגח מאתו בפרט, ויבטחו בו תמיד, ועיניהם אל ה' ישברו לתת להם אכלם בעיתו". יש ניסיון גם בחוסר וגם בעודף טוב.

 

יז,ב: וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְקוָה: אברבנאל: "אם לא היה מים לשתות היה ראוי שיריבו וינסו, ואל מי מהקדושים יפנו כי אם למשה מנהיגם ... ולמה קרא זה ניסיון, והיא הייתה שאלה ובקשה ראויה? ... עדיין היו להם מים בכליהם, אבל מאשר חנו במקום שאין מים וחששו למה שיהיה אחר כך שיכלו המים מן החמת, ורצו לנסות אם יוכל משה לתת מים אליהם בעת הצורך כשיבואו אליו". משה עמד כאן למבחן והעביר את האחריות לה', כדי לפארו.

 

יתרו

 

שמות יח,ו: וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ: אברבנאל: "מה צורך לומר 'אני חותנך יתרו', האם לא היה משה מכירו קודם לכן? ... הודיעו שעם היותו חותנו והיה ראוי שמשה ילך אליו, הנה הוא יתרו רצה לבוא בעבור משה לראותו, באהבה מסותרת שהיה לו עמו". עדיין חסרה לי שאלת אברבנאל (ותשובתו) מדוע הוזכר יתרו בתור חותן משה 13 פעמים במהלך ביקורו אצל משה, פסוקים א-כז, וכי לא הספיקה פעם אחת כדי לזהות את יתרו כחותן משה?

 

יח,יט: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ: אברבנאל: "איך משה רבנו עליו השלום וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת, שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו? ... עדיין לא ציווהו ה' שייתן הדינין ההם לישראל עד פרשת 'ואלה המשפטים', ומפני זה הוצרך משה בתחילת עניינו לשפוט את העם בעצמו ... ומפני זה משה לדעתו שבעוד ימים מעטים יקבלו את התורה ... היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים ... ימנה את השופטים ... שמע דבריו ועשה הדבר (כאילו) מסכים לעצתו, אבל לא בזמן העצה". משה נתן ליתרו הרגשה שקבל ממנו עצה טובה כדי לכבדו, אך למעשה העניין כבר היה בתוכניתו של משה לעשות כך, לאחר מתן תורה.

 

יט,א: בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אברבנאל: "למה ניתנה התורה בזמן הזה ... ולא ניתנה לאדם הראשון כשנברא, או לנוח כשכרת אתו ברית על המין כולו, ולא לאברהם אבינו שהיה התחלת האומה, ולא ליעקב ... אלא לעם ישראל כולו בחודש השלישי לצאתם ממצרים? ... שלוש סיבות...1. שאין ראוי שתינתן התורה האלוהית אלא לכללות עם רב בכמות ואיכות ידוע ...2. מפאת השליח ואמצעי, שהיה ראוי שיהיה מוכתר בכל כתר המעלות והשלמיות כולם על כל ילוד אישה, וזה לא היה במין האנושי כמשה ... 3. מפאת הניסים והנפלאות שנעשו בנתינת התורה ... מהם קנו בני ישראל אמונות אמתיות ממציאות האל והשגחתו וחוזק יכולתו". ה' בחר עיתוי שבו יהיה לו עם גדול, ושליח אמין ונפלאות ברורות לכל.

 

יט,ב: וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר: אברבנאל: "למה ניתנה התורה במדבר סין ומהר סיני? ... במקום הפקר, להודיע שהוא אלוהי השמיים ואלוהי הארץ אשר בידו נפש כל חי, והתורה האלוהית תשלים לכל בני אדם הבאים לחסות תחת כנפיה, ולכן ניתנה במדבר מקום הפקר, שלכל האומות יש יחס אחד עם המקום ההוא". גם הגויים קבלו את התורה, וכדי שלא יהיה להם פתחון פה שאינם מחויבים בה, נתן ה' את התורה במקום ניטרלי, "מקום הפקר", השייך לכולם.

 

כ,ה: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי: אברבנאל: "איך יהיה מהיושר האלוהי שהבן ימות בעוון האב, ואם היה אוחז מעשה אבותיו בידיו – הנה הוא בעוונו ימות ולא בעוון אבותיו? ... זכר עד דור רביעי לפי שאותם הארבעה דורות יוכל העובד עבודה זרה לראותם בחייו ... לא יהיה זה (העונש) אלא כאשר יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם ... ייענשו (הבנים הנכדים והנינים) כפליים בכל חטאתם מפני עוון אבותיהם. וזה, לפי שה' האריך לאבותיהם שמא ייצאו מהם בנים צדיקים ... אבל כשיהיה המורם מהם כיוצא בהם, לא יאריך אפו אליהם עוד, ויפקוד עוון האבות על הבנים הרשעים כמותם". ה' מעניש את הבנים בתנאי שלא עזבו את דרך אבותם.

 

כ,טז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: אברבנאל: "מה היה עניין הניסיון הזה ... במה ששמעו באותו מעמד? ... בא אליכם הקול הזה כדי שתבחנו עצמכם ותראו אם יש בכם כוח לסבול אותו ולשמעו, לפי שהיה הדבר בספק לפני ה' ויצטרך לניסיון .. לבעבור נסות ולהרגיל אתכם בקבלת הנבואה". ה' מנשה את העם אם הם כבר מוכשרים להיות עמו, עם נביאים. מעניין.

 משפטים

שמות כא,א-ב: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם: אברבנאל: למה התחילה התורה בזיכרון המשפטים מהעבד העברי? ... שתי סיבות, האחת ... מפני שה' הוציא את ישראל ממצרים, זכה בהם להיות עבדיו, ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלה באלה ... והשנית, מפני שכמו שתורת האלוהים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החידוש, וסיימה בזיכרון הנפלאות ('לכל האותות והמופתים'; דברים לד, יא-יב) ... ככה במשפטים האלה, התחילה בזה שהוא גם זכר לחידוש העולם, וסיים בזיכרון הנפלאות (עליית משה להר לארבעים יום ולילה)". לפי זה נבין שאברבנאל מתייחס לפרשת משפטים כעין התורה כולה בזעיר אנפין.

 

כג,כ: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: שלוש שאלות של אברבנאל: "מה הייתה הסיבה שרצה ה' לנטוש את עמו ולהסיר מהם את השגחתו הפרטית ... למה לא ביקש משה כאן על הגזרה הזאת ולא צעק עליה, כמו שהתפלל וצעק על זה עצמו אחרי עוון העגל ... איך אם כן לא נתקיימה (גזרת ה' בעניין המלאך)... כי הנה כל ימי אדון הנביאים (משה) השגיח ה' על עמו? ... כמו שאין אתם מוכנים ולא יכולים לשמוע דברַי ... לכן 'הנה אנוכי שולח מלאך לפניך', ולא היה זה להנהיגם תמיד. ... משה לא ביקש עליו לפי שראה היות הדבר ראוי והגון ... וחשב עם זה שעוד מעט ימים או שור יבואו אל ארץ הנבחרת וייראה אליהם שם כבוד ה' ... (ה' אומר) לא תחשבו כי בשלחי המלאך לפניך אסתיר פני ממך ואעזבך, כי אני תמיד אשים עיני עליכם ... אני בעצמי אייבתי את אויביך, וכיבוש האויבים בארץ יהיה ממני ולא מפאת המלאך". ה' לא איים בשליחת המלאך אלא רצה לאפשר לעם להיות בקרבתו, אך יטוש את עמו.

 

כד,יח: וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: אברבנאל: "למה ישב משה בהר עם ה' כל הזמן הרב הזה, שממנו נמשך מעשה העגל? ... ישב משה בהר 40 יום ו 40 לילה מפני גודל המושג ששם השיג רוב הפלאות שנעשו שמה, קנה המספר ההוא (40) מהימים סגולה נפלאה ברצון ה' ... עד שגם היום אנחנו שארית יעקב מדי שנה בשנה עושים 40 ימי תשובה ... כי הם ימי רצון וסליחה לה', מפני הקדושה שקנו בתחילה". לכל אירוע נפלא יש כוונה נסתרת לעתיד, לכן ראוי לשים לב לכל דבר נפלא הקורה לנו ביום-יום.

 

תרומה

 

שמות כה,ח: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם: אברבנאל: "למה ציווה ה' במעשה המשכן ואמר 'ושכנתי בתוכם', כאילו היה ה' גשם מוקף ומוגבל במקום זה, שהוא בהפך האמת? ... כולו משל ומליצה להשרות שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות הקדושות אשר יהיו שמה ... ציוויתי לעשותם כדי להשריש בליבותיהם השגחתי". בתוכם – בליבותיהם.

 

בסוף פרשת תרומה שואל אברבנאל לשם מה התורה מרבה בסיפור מעשה המשכן וכליו, סדר הקמתו, משאו, הקורבנות וענייני הנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם, הרי הם אינם 'למעשה' עבורנו, ועונה: ככה יכונו מחשבותיך להשכיל גדולתו וחוכמתו ולהידבק בו ... והמקרא והעיון ללומד ולמעיין באמיתת המצוות ההן – הוא יביאהו באמת אל ההצלחה האמיתית. וכן הוא בכל המעשים התוריים, עד שהייתה מפני זה התורה אשר בידינו כלי אומנות להכין לפנינו את הדרך אשר נלך להיות כאלוהים יודעי טוב, לחיותנו בכל המקומות והכל הזמנים".

 

כה,יח: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב: אברבנאל: "בעניין הכרובים שציווה ה' ... ייראה שהיה עובר בזה על 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' ... ואיך ציווה אותם לעשות מה שהוזהרו עליו? ... הייתה האזהרה שלא יבואו לעובדם, כמו שאמר 'לא תשתחווה להם ולא תעבדם', אך מלאכת המשכן וכליו היו לשם ה', ולא היו הכרובים אמצעיים בינם לבין אלוהיהם, אלא לזכר מעשים הנוראים". פסל במקדש אינו דומה לפסל בבית. מעניין.

 

כה,לז: וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ: בעקבות ציווי התורה לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד  (כז,כ), שואל אברבנאל: "ההדלקה ביום – מה ההוד והתפארת אשר לבית בנרות דולקים בצאת השמש בגבורתו, כי הם לא לעזר ולא להועיל? ... 'והאיר' – על כל נר ונר מששת הנרות, שיאיר אל עבר פניו אל גוף המנורה ... וכפי דעת בעלי הפשט היו הגביעים והכפתורים והפרחים לנוי וליופי". האור נועד להאיר על המנורה היפה.

 

כז,א: וְעָשִׂיתָ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, עֲצֵי שִׁטִּים: אברבנאל: "למה לא היה בו כסף ולא זהב כמו שהיה בשאר הכלים, אבל היה הכול מנחושת, והנה במזבח הקטורת היה המזבח וכליו זהב טהור? ...  בהיותו מעשה רשת, נחושת מועט יספיק אליו יהי נקל לשאת אותו, אך היה הרשת עד חצי המזבח ולא עוד". אמנם המזבח החיצון בימי הנדודים במדבר היה קטן מאד מול המזבח שבנה שלמה בבית המקדש, 5 על 5 אמה בגובה 3 אמות, מול 30 על 30 על 10 אמות גובה שבנה שלמה, אך גם מזבח קטן יש לשאת על הכתפיים. מזבח הזהב היה קטן מאד, אמה על אמה וגובה שתי אמות, כך שניתן לשאת אותו גם בהיותו מזהב. ציווי מעשי.

 

תצוה

 

שמות כז,כ-כח,א: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד ... יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר ... וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְכַהֲנוֹ-לִי: אברבנאל: "לא היה ראוי לצוותו (על עריכת הנרות ונר התמיד) כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם, ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצווה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות ... שיצווה ראשונה להבדיל את אהרן ואת בניו ... לכהן, ואחרי היותם מיוחדים לכהונה יצווה אותם בהדלקת הנרות? ... 'ואתה תצוה' – רוצה לומר אתה עתיד לצוות ... כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה', ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן ואת בניו לכהנו לי ... אחרי שיצווהו על השמן להדלקת הנרות, יצווהו גם כן על אהרן ובניו שיבדילם מתוך בני ישראל". לא סתם התורה מדייקת לצוות בלשון עתיד.

 

כח,ג: וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ--לְכַהֲנוֹ-לִי: מהם רמזי הבגדים לפי אברבנאל? "הבגדים ... משני מינים: ... היותר משובחים, והם המיוחדים לכהן גדול בלבד ... ומין מהבגדים שאינם כל כך משובחים, וילבשו אותם או דוגמתם שאר הכוהנים ההדיוטים ... והנה הבגדים המשובחים היו מונחים בארבעה מקומות מגופו. כי הנה על הראש היה המצנפת והציץ שעליו, והחושן היה על לבו והאפוד היה על גבו מאחריו, והמעיל היה מכסה אותו בכל אבריו. נלמד מזה שהיו הבגדים האלה כסות לארבעה אברים הראשיים שבאדם, שהם: המוח והלב והכבד וכלי ההולדה ... להגיד, שראשו של כהן גדול ומחשבותיו יהיה קודש לה' ... ולזה היה המצנפת והציץ על הראש, והיה החושן על לבו להגיד שתמיד יהיו מחשבותיו ותפילותיו בעדו ובעד כל קהל ישראל ... וכך היה האפוד על הכבד וכנגדו מונח על הגב, להגיד שלא יאכל ולא יעכל כבדו כי אם דבר טהור וקדוש ... והיה המעיל מכסה כלי ההולדה, להגיד שהיו כלי ההולדה שלו קודש ולא יטפל בדבר ביאה אסורה, לא בפרהסיה ולא בסתר, כי פעמון זהב ורימון היו על שולי המעיל וכל דבר סופו להישמע בקרב ישראל ... המין השני מבגדיו (כתונת בד, אבנט בד, מגבעות או מצנפת בד, מכנסי בד) ... המה היו כנגד ארבעה מיני איברים משרתים ... שאינם איברים ראשיים, והם: העור והבשר והעצמות והגידים ... הבגדים הראשיים היו מעשה חושב ... אבל בגדי המשרתים הם כולם בד ... והנה הכהן גדול ילבש שני מיני הבגדים, שהם שמונה בגדים יחד ... אם הארבעה היקרים לרמוז כי הוא הראשיי בקרב עמו ... ואם הארבעה בגדים האחרים ... להגיד שהוא יהיה עניו שפל רוח מתחבר עם אחיו הכוהנים כאחד מהם, וגם יעשה בעת הצורך כל העבודה שהם עובדים ... ואמנם כהני ההדיוטות היו בגדיהם כולם בד לרמוז שכל איבריהם מוכנים ומזומנים לעבוד עבודת הקודש, כאילו היה אומר כל אחד מהם בהתלבשו מהם 'כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך' (תהלים לה,י)". אברבנאל מוצא שלושה סוגי רמזים בבגדי הכהונה, וזה האמצעי מהשלושה, והכל להאדיר את שם ה'.

 כי תשא

 

שמות לא,יג: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ: אברבנאל: "למה באה מצוות השבת בדברות הראשונות (שמות כ,ח) בלשון 'זכירה', 'זכור את יום השבת', וכאן באה בלשון שמירה? ...לשון זכירה נופל על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו, ולכן כשציווה ה' על המנוחה והנופש אמר 'זכור את יום השבת' ... כדי שתשכיל ותדע מעשה ה' כי נורא הוא ... וכאשר רצה לצוות על ביטול המלאכה אמר בלשון שמירה 'שמור את יום השבת (דברים ה,יב) ... כי בביטול המלאכה ימצא המרגוע ובהימצא המרגוע תיבטל המלאכה". יש טוב גם בעשייה וגם באי-עשייה.

 

לג,יב-יג: וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי ... וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ: אברבנאל: "איך שאל אדוננו משה ידיעת המהות האלוהי, בהיותו דבר נמנע מפאת עצמו? ... שאל זה ממנו כדי שישפיע ה' עליו בהשגה אחרת כל מה שהיה אפשר בחוק השכל האנושי לקבלו, כי כמה מהפעמים יבקש אדם מאדוניו שני דברים, כדי שיודה לו באחת מהן בשלמותה". משה נראה כעין "סוחר" שמבקש כפול כדי לקבל לפחות החצי...

 

לד,כט: וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: אברבנאל: "מה היה תכלית נס קירון פני משה ... איך לא ידע משה כי קרן עור פניו? ... בהיות המזון מזהיר ומלבין פני האדם, והעדרו משחיר ומקדיר פניו, והיה שמשה עמד בהר שלוש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה ובכל פעם, לחם לא אכל ומים לא שתה, היה ראוי כפי הדרכים הטבעיים שיחשך משחור תוארו ועוז פניו ישונה להיעדר המזון ולהיותו בהר לקרח ביום ולשלג בלילה, צייה גם חום, ומפני זה ייעדו ה' שלא יהיה כן, אבל בהיפך, שיזהירו פניו, לא לבד כיתר בני אדם, אבל יזהירו עוד כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד, וכל זה כדי שיכירו ויידעו כל יושבי תבל כי יד ה' עשתה זאת, ושלא על הלחם לבדו יחיה האדם, ושאין מעצור ביד ה' מברוא חדשה בארץ ומעשות אדם חומרי דומה בזוהר גשמותו לשמי השמים. ... (ואיך לא הרגיש בכך משה?) מפני היותו מתבודד הרבה בדבקותו, וזהו אומרו 'בדברו אתו', כי בי"ת (של) 'בדברו' בי"ת הסיבה, רוצה לומר בסיבת דברו עם האל". נס קירון פני משה מוכיח כי ה' הוא המלך והדבק בה' כאילו מתאחד אתו ואינו חש במכאוביו.

ויקהל 

שמות לה,י-יא: וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אֶת-הַמִּשְׁכָּן--אֶת-אָהֳלוֹ, וְאֶת-מִכְסֵהוּ; אֶת-קְרָסָיו, וְאֶת-קְרָשָׁיו, אֶת-בְּרִיחָו, אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו: אברבנאל: "תמצא שזכרה התורה חמש פעמים, פעם בכלל ופעם בפרט, מלאכת המשכן וכליו (מדוע לצוות על כך 5 פעמים?) ... מפני שלא האומנים המלאכה הזאת באותו סדר מהקדימה והאיחור שציווה ה' למשה (בפרשת תרומה)... ולכך הוצרך הכתוב להגיד כאן איך עשו הכלים והדברים ההם, שהיה באופן מתחלף (שונה) למה שנצטווה בהם משה ... ומפני שלא יחשוב אדם שכמו ששינו בסדר המלאכה כך שינו בעצמותה ובמספרה, הוצרך לבאר כל דבר ודבר שעשו, כדי להודיע שעשו כל הדברים שציווה ה', ולא שינו אלא בקדימה והאיחור בסדר המעשה". דבר ה' כל כך מוקפד, שאפילו שינוי בסדר קיום מצוותיו מצריך חזרה ופירוט עם כל שינוי קטן.

 

 פקודי

 

שמות לח,כא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר: אברבנאל: "למה הזכיר כאן הכתוב שהיה זה עבודת הלויים, והוא לשאת את הכלים בדרכים, כי עדיין לא דיבר הכתוב במסעות ולא בנושאי המשכן? ... עשיית חשבונות המקדש ומניינם לכל הוצאותיהם היה מעבודת הלויים, כי להם יאתה". לכל אחד היה תפקיד, העם תורם, האמנים – יוצרים, הלויים – סופרים, הכהנים – משגיחים.

 

לט,לג: וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה, אֶת-הָאֹהֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, קְרָסָיו קְרָשָׁיו, בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו: אברבנאל: "כל הכלים והדברים שנזכרו בפרשיות של מעלה כמה פעמים והוא כפל מותר? ... האומנים חכמי הלב אשר עשו במלאכה ... לא הראו למשה דבר ממה שהיו עושים, וגם משה לא הלך לראות מה המה עושים באוהליהם עד שנשלמה". נראה שהחזרה על כל פרטי המשכן הייתה לצורך ממשי, שהרי רק עתה משה רואה מה שעשו.

 

מ,לד: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: מהו הענן ומהו כבוד ה'? אברבנאל: "'כבוד ה'' נאמר על האור שהיה נראה בתוך הענן ... כמו שהלפידים האשיים נראים מתוך העננים, ככה היה כבוד ה' הדומה לאש בתוך הענן והערפל ... לפי שה' יכונה בכתוב אור ... 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך ייראה' (ישעיהו ס, א-ב) ... וכמו שהאור המסובך בגוף השמש, לרוב זוהרו ובהירותו לא יוכל העין לראותו, עם היותו סיבה להיות הדברים נראים ... ככה לא יוכל השכל האנושי להשיג ה' כפי אמתותו ... יוצר האור הנברא שהוא הכבוד, ובורא חושך והוא ענן הכבוד ... שניהם (הענן והכבוד בתוכו) היו תמיד שמה ... שהיה המשכן וכליו רמז לציור המציאות – ומסכים לבריאת העולם ... כן הייתה מלאכת המשכן כולה הכנה לִשְרות השכינה שמה". למדנו שהאור האלוקי מצוי בענן השורה על המשכן, שהוא רמז לבריאה, ומכאן שכבוד ה' – האור שורה על העולם כולו.

 

ויקרא

 

ויקרא א,א: מתוך הקדמת אברבנאל לספר ויקרא: "הקורבנות היותר נבחרים ומשובחים לפני ה' הם שלושת המינים: מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים בלבד ... רומזים לאבותינו הקדושים, הבקר רומז לאברהם ... הכבשים רומזים ליצחק ... והעזים רומזים אל יעקב ... רומזים על האומה הישראלית ... תכלית העולה הוא לְדַבֵּק הנשמה השכלית עם בוראה ... התועלת בקרבן העולה המכינו אל הדבקות הרוחנית, להוריד על נפשו שפע ודבקות אלוהי ... אין מקריבין אותן בעלי מומים, ושאין נקרבים אלא על ידי כהן שלם ותמים מכל מום ... ושאין מקריבים שום קרבן מהם אלא במקדש ה' הבנוי בירושלים".

 

א,ב: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן: אברבנאל: "היה די שיאמר אדם כי יקריב קרבן (בלי 'מכם')? ... שיהיה (הקרבן) ברצון וחפץ מוחלט". מכם – מרצונכם החופשי.

 

ב,יא: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ: אברבנאל: "למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש, כיוון שלא ציווה עליהם? ... השאור נאסר כדי שלא יהיה סיבה לְאַחֵר ולעַכֵּב זמן הקרבן ... השאור הוא עיסה מעופשת ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו ... הדבש נאסר כדי שלא יהיה סיבה למַהֵר זמן הקורבן, לפי שיש בו סגולה לעכל הבשר ... (ובנוסף) הדבש ראוי לאכילה בפני עצמו, למתיקותו, ולכן אולי הכהנים בהקריבם אותו ילכלכו אצבעותיהם בו וילחכו אצבעותיהם, ויהיה להם לאבן נגף (באוכלם קודשים) ... לרמוז לנו שנרחיק מעצמנו היצר הרע בהיותנו עובדים עבודתו, כי היצר הרע קרוי בשם 'שאור' ... ונאסר הדבש גם כן לפי שיש בו סגולה כנגד השכל ... ויוליד אפיסת השכל פתאום (סוג של התמכרות)". השאור והדבש הפכיים זה לזה ואיסורם נועד להשלים את עבודת ה' של הכהנים.

 

 צו

 

ויקרא ו,ב: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר: אברבנאל: "אחרי שאמר כָּל-הַלַּיְלָה, למה הוצרך לומר עוד עַד-הַבֹּקֶר? ... שני טעמים: האחד – כדי להיות עַד ועד בכלל, ללמד שאפילו בהיות הבוקר היא כשירה לזה ... השני הוא – כדי ללמד שהרמת הדשן לא תהיה בלילה, כי הנה כל הלילה עד הבוקר נתייחד להקטרת העולה". אם לא היה כתוב בוקר – היינו חושבים שיש לדשן את המזבח בלילה - לפני הבוקר, ואם לא היה כתוב לילה היינו חושבים שלא מקטירים כל הלילה אלא רק מתחילת הבוקר.

 

ו,ג: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן: אברבנאל: "למה זכר הבגדים האלה לחייב אותם בעבודה, והלא ארבעה בגדים היה צריך הכהן ההדיוט בעת עבודתו, ואם עבד בִּלְתָם – עבודתו פסולה? ... בזה המקום (המזבח) היה אדם אפשר לטעות שתי טעויות: מצד שתרומת הדשן תֵחשב עבודה קלה, ואולי הכהנים ילבשו כותנות קצרות כדי שלא יתלכלכו בו בדשן ... אם אולי תתלכלך הכותונת, ומפני זה הוצרך הכתוב ... כתונת בד שתהיה כמידתו, לא קצרה מפני הדשן, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, ולא שיתעטף בבגד אחר". התורה מדייקת היכן שצריך, ולא כופלת את דבריה.

 

ו,יח: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת ... קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; ; ז,א: וְזֹאת תּוֹרַת, הָאָשָׁם:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא: אברבנאל: "למה שאמר באשם ובחטאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ... ואם אלה בהיותם על חטא - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, איך יהיו השלמים שאינם באים על חטא כלל – קודשים קלים? ... לפי שרמז בזה מעלת בעלי התשובה שלא ידמה בעצמו שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות אשר עשו. אין הדבר כן כי הוא אהוב ונחמד לפני בוראו כאלו לא חטא בעולם. ולא עוד אלא ששבח גדול יש לו שטעם טעם חטא ופירש ממנו וכבש את יצרו, וכאומרם ז"ל (ברכות דף ל"ד) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שם. והנה השלמים אינם באים על חטא ... ונשארו השלמים שהם קרבנות הצדיקים ... ונקראו בשם קדשים קלים". בעלי תשובה – קודש קודשים הם. צדיקים גמורים – קודש קל.

 

שמיני

 

ויקרא ט,ד: כִּי הַיּוֹם, יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם: אברבנאל: "לא נראה להם ה', אלא האש יורד מן השמים על המזבח? ... האש האלוהי שהוא שלוחו של מקום ומלאכו יהיה נראה עליכם, וכינה השליח בשם שולחו ... כלומר בִּטחו בו שיירא אליכם כבוד ה', שהוא האש העליון האלוהי". ה' נראה אך בדמות שליחו – האש.

 

י,ב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה: אברבנאל: "למה מתו האנשים האלה ... נדב ואביהו בני אהרן? ... חמישה עוונות שחטאו ושפשעו בזה, שעליהן נענשו: האחד הוא שעבודת הקטורת ... כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ... להיותם בניו ועושים מה שהיה מוטל על אביהם לעשותו ביום ההוא ... השני שהיו שניהם, נדב ואביהו, מקטירין יחד, והוא עוון פלילי, כי הקטורת עבודתו באחד בלבד ... השלישי הוא שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות, כי הייתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשמה ... הרביעי שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה ... והם לא עשו כן, אבל הביאו האש מחוץ למקדש, ועל זה נאמר בפסוק הזה אֵשׁ זָרָה (א) ... החמישי שהנה ביום השמיני שימש משה רבנו במקום כהן גדול, והוא היה המקטיר לבד ... הורו הוראה בפני רבם". חמישה עוונות שכל אחד מעצמו היה סיבה לעונש מיתה, ודאי בהצטרפותם לעוון אחד גדול.

 

יא,ג: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ: אברבנאל: "למה זה התירה התורה לאכול הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה, ואסרה באכילת הבהמה שאין בה התנאים האלה? ... בשרם נאות לאכילת האדם  ... הם שמנות וטובות למאכל האדם, לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום, גם שמזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש, ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות". אברבנאל מסביר שהעלאת הגרה היא כי חיות אלה אינן מסוגלות לגרוס עצמות, ואינן דורסות בפרסותיהן ובשיניים וצפורניים חזקות כמו החיות הטרפות, שמזונם בשר, דם ועצמות.

 

יא,ט: אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים: אברבנאל: למה בדגי הים הוכשרו אותם שיהיו להם סנפיר וקשקשת, ואסרה תורה כל מה שאין לו כזה? ... הדגים בעלי סנפיר וקשקשת יוכלו לשוט במים בכל המקומות, ואשר אין לו סנפיר וקשקשת ... יעמדו תמיד בקרקעית המים, ומפני זה עפריים ומזגם רע ... אבל הסנפיר וקשקשת ... יישאר גופם נקי וטוב לאכול".

 

יא,כז: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם: אברבנאל: "למה נאסרו המאכלות האלה ... בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים, האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו, עינינו הרואות כל הגויים האוכלים אותם שמנים ובריאים, אין עייף ואין כושל בהם? ... לא באה התורה האלוהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה, ולכן אסרה המאכלים, לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה והמשכלת, ומולידים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות, בעשותם באדם רוע מזג". ואני שואל גם על קביעה זאת, וכי לכל הגויים יש מזג רע, ולכל אוכלי המאכלות המותרים בלבד יש תמיד מזג טוב?

 

 תזריע

 

ויקרא יב,ד: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא: אברבנאל: "ימי טהרה – כי כיוון שאין לה אז דם מטמא, למה תטמא לענייני המקדש? ... בהיותה מעוברת ייפסק ממנה דם הנידות מדי חודש בחודשו ... כדי שבאותם הימים (33 ימים לזכר ו 66 ימים לנקבה) תינקה וייצא ממנה כל דם הנעצר ברחמה מן החודשים שלא עשתה ניקיון בהיותה מעוברת". יש טומאה ויש ניקיון פנים-גופי.

 

יב,ה: וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ: אברבנאל: "למה חייבה (התורה) ליולדת נקבה בכפל הימים ליולדת זכר? ... ראתה החכמה האלוהית שצריך מספר מהימים שווה לימי היצירה, לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא, ולכך היו בזכר ארבעים יום עם השבעה הראשונים, שבהם יתיישב רחם היולדת על מתכונתו ותשווה האישה לטבעה. כי "כבולעו כך פולטו" – ארבעים יום נשפכו ברחמה וליחות לצורך היצירה ההיא (לזכר) ...לדעת רבי ישמעאל, להיות יצירתה (של נקבה) לשמונים יום, כמו שנתאמת בניסיון". זכר נוצר ב ארבעים ימים ולכן טומאת הילדת היא ארבעים יום (7+33), והנקבה נוצרת בשמונים יום, ולכן טומאת יולדת נקבה – שמונים יום (14+66).

 

יב,ו: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: אברבנאל: "למה חייבה תורה ליולדת להביא חטאת ועולה ... כיוון שלא יימצאו לה עוון? ... חז"ל: 'אין ייסורין בלי עוון' (שבת נה.), והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האובניים ... ואם היה בה עוון שלא ידעה, הייתה מביאה חטאת על כפרתה". משתמע מכאן, שזה קורבן על "העלם דבר", שמא חטאה.

 

יג,ב: אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: אברבנאל: "הרי יש חולאים אחרים מתדבקים כמו שזכרו הרופאים, ולמה לא נעשה עליהם כאשר ציווה ה' לעשות בענייני הצרעת? ... לא היה זה מפני חולי מתדבק, אלא מפני הטומאה שהמצורע מטמא אחרים". יש מחלה ויש טומאה. ומדוע הובא דווקא אל כהן ולא אל רופא? אברבנאל: "מפני שהכהן הוא המזהיר על הטומאות, הוא המטמא את הטמא ומטהר הטהור (ולא הרופא)".

 

יג,מז: וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת:  בְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים: אברבנאל: "הדברים שאין בהם רוח חיות, לא ייפול בהם בריאות ולא חולי ולא נגע צרעת ... איך החליט על הבגד לשון 'טמא הוא', וזה הספק ייפול גם כן בצרעת הבתים? ... בגד הצמר והפשתים שהוא אותם תמיד קרוב לגופו ובשרו ... הם מתפעלים מאד בשימושי האדם ... אולי מפני זה יתפעלו אותם הבגדים והעור מאיכויות המצורע ועיפוש גופו ויתראו בהם כתמים כמו שיתראו מראות הנגעים באדם ... בנגע הבתים ,,, להיותם דברים נמשכים מצרעות האדם". השפעה סביבתית.

 

 

 מצורע

 

ויקרא יד,יד: וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: אברבנאל: "למה היו הנתינות האלה מהדם והשמן על האיברים האלה על המיטהר? ... לפי שבאיברים ההם יתגלה הצרעת בראשונה, כי הם מורים מהרה עליה ברזון האיברים ההם ודלותם בבשר ... לרמוז שהרפואה האמיתית היא מאת האלוהים על ידי תשובה ומעשים טובים ... (ברפואה האנושית) אם בהקזת דם – וזה יהיה בעורק האוזניים שהוא משפך המוח, ואם בזרוע הידיים להקיז מהדם הסמוך ללב, ואם ברגליים להקיז מדם הכבד ... כאומר, איני צריך להקיז דם מהאיברים הראשיים ... אבל בהיפך, שיזו דם על אותם המקומות עצמם ותבוא רפואה בצרוע הזה ... לפי שבדרך פלא תהיה רפואתו על ידי תשובתו והודאת אשמו, ולא בהרקה והקזה". ה' רופא לתחלואינו הערכיים, ובידינו לתקן המחלה אם נפעל לפי הנחיות ה' ונשוב בתשובה.

 

יד,לג: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: אברבנאל: "איך יתכן שיקרה נגע צרעת בבתים? ... אין הדבר בטבע כי אם בהשגחתו ורצונו יתעלה ... כדי לאמת להם שהחולי והצרעת הבא עליהם והנרפא מהם – הכול הוא בהשגחת ה'". אכן – ה' עושה נפלאות, כדי שיאמינו בו ובכוחו.

  

פרשת אחרי מות

 

ויקרא יז,יא: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא ... כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: אברבנאל: "הנפש הוא הדם, והדם הוא הנפש (ומה העניין בחילופים אלה)? ... שלוש סיבות כוונה התורה באיסור זה (אכילת דם): האחד – שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו תשולח הנפש לכל האיברים ... השני – שנאסר הדם באכילה מצד עצמו לפי שהניזון ישוב לטבע המזון ... וכאשר יאכל אדם דם כל בשר, אין ספק שיתחבר דם הנאכל דם האוכל האנושי ... ויתיילד מזה עובי וגסות בדם ... השלישי – כי הדם בבעלי החיים הוא במקום הנפש בו, כי אנחנו לא נראה את הנפש אשר בחי, אבל נראה את הדם שהיא נשואה בו, ואם יאכל אדם את הבשר ואת הדם, היה כאילו אכל את בעל החיים כולו בגוף ונפש כמו שהוא ... וכולם אמתיים בבחינות מתחלפות".

 

 קדושים

 

ויקרא יט,כה-לא: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם ...  אֲנִי, יְהוָה ...  אֲנִי, יְהוָה ...  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אברבנאל: "למה בקצת המצוות האלה אמר 'אני ה'', ובזולתם לא אמר כן ... כי בתחילה אמר 'אני ה' אלוהיכם' (שאלות 13-14)? ... להיותם מעשים מתייחסים ומקושרים זה בזה לא אמר 'אני ה'' אלא בסופם (הסבר לשאלה מדוע לפעמים אין כלל 'אני ה') ... להיותו קדוש ושוכן בתוכם ... אמר 'אני ה'', ולא אמר 'אלוהיכם', כדי שיידעו שהוא היכול על הכל, כי הוא ברא העולם". להבנתי, אם הפנייה היא לישראל בלבד יש תוספת 'אלוהיכם', ואם לעולם כולו, 'אני ה'' בלבד.

 

יט,כו-כט: לֹא תֹאכְלוּ, עַל-הַדָּם; לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ, לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם ... אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ, לְהַזְנוֹתָהּ: אברבנאל: "למה באו בלשון רבים מצוות (לא תאכלו, תנחשו, תעוננו, תקיפו, תתנו) ... זולת שתיים מהם באו בלשון יחיד, והן 'ולא תשחית' ... 'אל תחלל' (שאלה 8)? ... ' אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ, לְהַזְנוֹתָהּ' בלשון יחיד, לפי שהאישה בנערותה היא ברשות אביה עומדת, ובידו לחללה או לשמרה, ולכך נתייחדה המצווה הזאת אליו ולא לנערה, אמנם שאר המצוות כולם באו בלשון רבים, בהיותן כוללות לכל ישראל". לא ראיתי שאברבנאל נימק את לשון וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ, אני מניח שהנימוק דומה, כיוון שהיא מצווה לאדם הקשורה בגופו ולא מצווה כללית.

 

כ,ה: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא, וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל-הַזֹּנִים אַחֲרָיו: אברבנאל: "למה תֵענש המשפחה בעוון האיש היחידי? ... היה אפשר שעם הארץ יעלימו עיניהם מן האיש ההוא לבלי המית אותות, ויהיה זה בחושבם שדי לו בעונש הנפשיי שיקבל מיד ה', וירצו להקל בעונשו הגשמיי ... ומפני משפחתו העלימו עם הארץ עיניהם, הרי הם כעוזרים במעשהו ... הואיל והם עוזרים לו, הרי הם כזונים אחרי המולך ... לכן לא אמר 'בכל משפחתו', שלא יהיה בכרת אלא בני המשפחה הזונים בזה".

 

אמור

 

ויקרא כא,ב-ג: כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו:  לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא: אברבנאל: "למה התיר שיטמא לאותם השישה שזכרה התורה, ולא לשאר הקרובים? ... התיר לכהן להיטמא אלא לקרוביו הנשענים עליו מבלי אמצעי ... (ואחרים) יהיו להם קרובים אחרים שיישענו עליהם לקברם". נימוק משכנע.

 

כג,טו: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: אברבנאל: "למה בשבועות נאמר בו לשון 'שבת'? ... להיות היום הראשון של פסח ראש למועדים, נקרא היום ההוא מחג הפסח 'השבת בה"א הידיעה, כי בו שביתת המלאכה הראשונה שבמועדים". אני שואל, אם השבת עצמה נכללה ב'אלה מועדי ה'", אם כן, השבת כבר נזכרת כראשונה בשביתת מלאכה.

 

כג,טז: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה: אברבנאל: "(מדוע) אין אנו מונים חמישים יום? ... ביום החמישים יביאו קרבן חדש, כלומר מחודש על התמיד הנהוג, ולזה באה במילת 'תספרו' – טפחא, שמבדיל בינו ובין חמישים יום". קצת מחוכם לדעתי.

 

כג,כא: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: אברבנאל: למה לא נתנה התורה טעם לחג השבועות, שהוא זמן מתן תורתנו? ... אין צורך לקדש יום לזכור אותה (את מתן תורה) ... טעם חג שבועות, להיותו התחלת קציר חיטים ... יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר". למדנו שזהו חג הודייה לה' על הלחם שמאכילנו.

 

כד,י: וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אברבנאל: "מאין יצא? ... יצא משמירת כבוד ה' ויצא לחלל שמו, ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם". הוא יצא לחלל והוציא עצמו מן הכלל.

 

כד,יב: וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה: אברבנאל: "למה לא הרגוהו מיד, וכבר נצטוו 'אלוהים לא תקלל' (שמות כב,כז)? ... נסתפקו בדינו אם ייהרג כיוון שקלל השם הנכבד, בהיותו מישראל וחייב במורא כבוד ה', או להיפטר מזה, בהיותו בן איש מצרי, שלא חייב במצוות". הדיון היה הלכתי, אם הדין נפסק לפי האם או האב. ה' פסק את דינו למיתה, כלומר הדין הולך אחר האם.

 

 בהר

 

ויקרא כה,א-ב: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר ... וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: אברבנאל: "מה עניין שמיטה (דווקא) להר סיני? ... משה לא לימד לישראל המצוות כולם בבת אחת כאשר קבלם ממנו יתעלה ... הראשון מה שציווה אותם ... מעשה המשכן ... במה שיאכלו ... עבודת יום הכיפורים ... לטהרת העם ושלמות מידותיהם ... שמיטה ויובל ... ולא לימד אותם עד פה". הכל מסיני – אלא שנלמד בהדרגה.

 

כה,ד: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: אברבנאל: "למה הכתוב בשמיטה אמר לשון 'שבת' שבע פעמים, וביובל לא אמר לשון 'שבת' אפילו פעם אחת? ... ביובל לא נאמר בו לשון 'שבת' לפי שאין טעמו לזכור חידוש העולם כשמיטה, אלא לזכור מתן תורה, וכפי שהתורה ניתנה ליום החמישים אחרי יציאת מצרים ... כן ציווה שיספרו שבע שבתות שנים ... ובשנת החמישים – יובל ... וכן ציווה ביובל שיתקעו בשופר". יובל – זכר למתן תורה ולא לשבת בראשית, כמו השמיטה.

 

כה,ח: וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים: מה משמעות המספר 7 החוזר על עצמו בפרשה כל כך הרבה פעמים? אברבנאל: "ברא היוצר יתעלה את עולמו במספר שבעת ימים (בלבד), כדי שהחי יתן אל ליבו שימי שנותיו הם שבעים שנה, ושלא יוציא אותם לריק, אבל במעשים נבחרים כמעשה בוראם ... ולזכר זה גם כן באו שביעיות רבות בתורה, בימי החופה, בשמירת טומאת הנידה, ובברית המילה, וימי ספירת העומר ... וימי חג הסוכות – שבעה, כדי לזכור שימי שנותינו בהם שבעים שנה ... ימי העמל והעבודה הם על הרוב חמישים שנה, עשר שנים הראשונים מילדות, וחמישים שנה ימי העסק, ראוי שיעזוב אדם הדברים הגשמיים והתאוות החומריות, ויקדש עצמו ויתנהג בקדושה ובטהרה ... משם והלאה יתנהג הזקן בקדושה ויקרא דרור בארץ". תוכנית החיים מראש היא לשבעים שנה, ראשית ילדות, אחר כך עמל, ולבסוף היטהרות וקדושה.

 

 בחוקותי

ויקרא כו,יא-יב: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים: אברבנאל: "כאילו שני המאמרים סותרים זה את זה, כי השכינה תורה שלא תהלוך משם, וה"הליכה" תורה שלא ישכון בטח ובתמידות במקום ההוא? ... והתהלכתי בתוככם – מלשון 'ילך נא ה' בקרבנו'". ההליכה היא בתוכנו ולא מחוץ לנו.

 

כו,מ-מא: וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם: אברבנאל: "מהראוי שבעבור יהיה ישראל מודה ועוזב ירוחם, הנה אמר על הווידוי ההוא 'אף אני אלך עמם בקרי'? ... שיתוודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעוונותיהם ומעוונות אבותם, אבל אנשי הדור ההוא לא יעזבו החטא". לא מספיקה חזרה בתשובה של בודדים, אלא ה' דורש חזרה בתשובה מלאה של העם כולו.

 

כז,ג-ד: וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף--בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם-נְקֵבָה, הִוא--וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  אברבנאל: "למה עשתה התורה חילוק מערך הזכר לערך הנקבה, להיות שניהם נפש אדם? ... לפי שהטבע הבדיל הבדל עצום ביניהם והיה הזכר במדרגת הצורה והנקבה במדרגת החומר". התורה והטבע – יצירה אחת מאדון אחד.

 

במדבר

 

במדבר א,ב: שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: אברבנאל: "והוא בהפך מה שצוותה תורה ... איש כופר נפשו ... איך אם כן ציווה כאן שימנם לגולגלותם? ... להיות המניין הזה במצוותו, אל יירא ואל יחת". אם ה' מצווה למנות את העם, הוא לא יביא מגפה, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

 

א,מו: וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים: אברבנאל: "איך היה אפשר שהסכימו (השתוו) מנייני בני ישראל בשתי שנים (גם במניין שמות לח,כו היו 603,550)? ... במניין ראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדיין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם ... ומזה החילוף היה ביניהם כעשרים אלף, שהיה כאן מספר בני לוי ... ואולי הגברים במניין הראשון לא היו מבני עשרים שנה, אבל מנו כל הנקרא 'איש', מבן י"ג שנה ומעלה". ניסיון הסבר כללי מדי ולא מוכח לטעמי.

 

ג,לט: כָּל-פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פִּי יְהוָה--לְמִשְׁפְּחֹתָם:  כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף: אברנאל: "(מדוע) היו הלוויים 'מבן חודש ומעלה שניים ועשרים אלף" (בלבד)? ... מפני שבהיותם מועטים לא יוכלו לכבוש את הארץ ולעובדה ושמרה  ... צפה ה' שהיה עתיד (שבט לוי) להתייחד בעבודת הקודש ושיתפרנסו מן המעשר ולא יהיה להם חלק ונחלה בחלוקת הארץ, לכן גזרה חוכמתו יתברך שלא יתרבה שבט לוי כשאר השבטים, כי אם יהיו רבים, לא יהיה להם לחם לאכול ולא נחלה לשבת בה, לכן היה ריבוים כפי צורכם ... לא יותר מזה". ה' נותן לכל אחד כפי צרכיו.

 נשא

 

במדבר ד,א-ב: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת: אברבנאל: "למה במניין בני קהת נצטוו יחד אהרן ומשה ... ובבני גרשום הייתה הצוואה לבד למשה (כא-כב) ... בבני מררי לא בא דיבור לא לאהרן ולא למשה? ... לפי שהיה משאם (של בני קהת) מסוכן מאד מפני קדושתם היה צריך אל הכיסוי שיעשו בו אהרן ובניו, ולכך נצטווה בעניינם אהרן עם משה והזהיר לשניהם 'אל תכריתו' (יח), אבל במשא גרשום ומררי, שלא היה צורך לכיסוי שיעשה אהרן, לא נצטווה לו (אהרן)". ה' מצווה רק היכן שנחוץ.

 

ה,לא – ו,ב: וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָו‍ֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ ...  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה: אברבנאל: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ... ה' ציווה לסדר מדרגות עמו: למשרתיו הכהנים לבדם, והלוויים לבדם וישראל בדגליהם לבדם ... יהיו קדושים מן כהני ה' ולא יהיו כהנים – והם הנזירים, כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים, במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה', ולא תמידים כמוהם, כי הנזירות ברצון הנזיר כפי נדרו, אם בזמן רב ומועט, אם העניינים שנדר הנזירות בהם". יש קדושה גם באנשים שאינם מקודשים מבטן, אלא ברצון האדם, שנאמר כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַיהוָה (ח).

 

ז,יא: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ: אברבנאל: "למה לא יהיו נקרבים יחד כולם ביום אחד? ... בהיות הכול נקרב בבת אחת יחשבו הרואים שהיה זה קרבן הקהל כולו ... ציווה ה' שיקריב נשיא אחד ליום, כדי לפרסם כבודו ונדיבותו ... מה שלא ייוודע בהיות קורבנם אחד ומחובר יחד". כבוד למתנדבים בעם.

 

ז,פט: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת: האם שמע משה קול מוחשי או השגה נבואית עליונה כדברי הרמב"ם? אברבנאל: "הוצרך ה' להשמיעם למשה בקול מוחש, כדי שאותם המילות והדברים בעצמם ובלשונם שישמע באוזניו – יכתוב על ספר תורה, כמעתיק מספר קדמון". פשט דבור על אופניו.

 

 בהעלותך

 

במדבר ח,ו: קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם: אברבנאל: "כבר ציווה על זה: הַקְרֵב, אֶת-מַטֵּה לֵוִי (ג,ו) ... ואמר וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ג,יב) (מדוע שוב לצוות זאת?) ... כדין כל אדם שעולה לגדולה ומעלה, שצריך שיעשו לו רישומים – יורה על חידוש מעלתו". נפתח דף חדש במעמד הלוי, בעת חישובו תחת כל בכור בבני ישראל.

 

ט,כ-כא: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר: אברבנאל: "ייראה שהם אריכות ללא צורך ... לא היו חוששים לטרחם ועמלם, כי פעמים היה קורה שהיה הענן שוכן בערב ומתמיד שם עד הבוקר, ומיד בהשכמה היה נעלה הענן ... ולא היו אומרים, הן עתה באנו מן הדרך ולמה נשוב אליו מיד ... אבל הם לרוב הכנעתם היו מיד נוסעים". למדנו מהו ציות לה', בהכנעה של מאמינים.

 

 שלח

 

במדבר יג,ב: שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן: אברבנאל: "(האם) נטעה לחשוב שה' ציווה בשליחותם מעצמו (והרי בדברים א,כב כתוב: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ), והוא היה סיבה פועלת בכל הרעה הזאת, ולמה אם כן העניש ישראל עליה?  ... לא ציווה ה' על שליחותם להיות הדבר טוב וישר בעיניו, אלא מפני שישראל היו רוצים לשלחם מידם, והיה בזה הפסד הנהגה וביטול יראת שמים ... שהיה זה כדי שלא יחשדו רעה על הארץ ... כי הנה מילת 'לך' מורה שהוא לבדו יהיה השולח". למדנו שגם גדול מכופף עצמו ונענה לקטן, כדי להמעיט טענות ותלונות. ומדוע העניש אותם? "כי הם בדרך רמאות בקשו שליחותם".

 

יג,כז: וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ: אברבנאל: "מה היה חטאת המרגלים, כי ייראה שהם לא אמרו רק האמת?" אברבנאל מונה שבעה פשעים: 1. פרסום רשמיהם ברבים (וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל); 2. לא רצו לרשת את הארץ (אמרו: בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, ולא אשר ה' נותן לנו); 3. "השיבו על האחרון ראשון ועל הראשון השיבו אחרון" (משה שאל קודם בעניין העם ואחר כך הארץ, והם ענו הפוך); 4. הפחידו את העם בתיאור אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; 5. הגזימו בהפחדה וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד; 6. הציגו מצג שווא כאילו כל הארץ מלאה ענקים: וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם; 7. הפחידו בדברים שלא התבקשו לבדוק: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. הייתי מוסיף גם את פרשנותם הלא-מתבקשת: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (לג).

 יד,טז: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר: אברבנאל: "והנה נסי מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף היו דברים יותר גדולים מכיבוש ארץ כנען (ואיך יתכן שיחשבו שאין יכולת לה')? ... יאמרו שהיה יכולתך מוגבל במצרים ולא היה מתפשט כוחך ויכולתך בארץ כנען, ולכן שחטת אותם במדבר". גם נס ענק עדיין לא משכנע את הבלתי רוצים להשתכנע.

 טו,לא: הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲו‍ֹנָה בָהּ: אברבנאל: "מהו עניין הכרת? ... הפסק וקיצור החיים בעולם הזה והפסק העונג הנפשיי לעולם הבא". אברבנאל לומד זאת מהכפילות 'הכרת תכרת' – לעולם הזה ולבא.

 

קורח

 

במדבר טז,יח: וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת: אברבנאל: "איך הסכימו קורח ועדתו בניסיון הקטורת, ולא זכרו הגדולות אשר ראו, הלא ידעו שנשרפו נדב ואביהו בהקריבם הקטורת, ואיך לא יראו לנפשם? ... חשבו שתרד אש מן השמיים על הקטורת נבחר, ושהם יעמדו מחוברים יחד". בחיים צריך לקחת בחשבון הכל.

 

טז,כא: הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע: אברבנאל: "איך חשב ה' לעשות זאת, בהיות עוול גמור? ... לא היה זה עוול בחוק היושר האלוהי אלא משפט ומדק, לפי שמי שיש לו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש באותו עוון, ולכך היו כל ישראל היושבים שם חייבים מיתה, כקורח ועדתו, לפי שהיו נקהלים לראות הפשע ההיא ובלתי מוחים בו". כך בעיני דינם גם של שכני המחבלים, שאינם מוחים.

 

טז,כה: וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם: אברבנאל: "למה הלך משה אל דתן ואבירם? ... לא הייתה הליכתו שם להנאותם (להניא אותם) ולא להשיבם למוטב, כפירוש רש"י, אלא לתת הגזרה והפסק דין לפניהם". אני מבין שזאת ההצדקה גם לבליעת קורח ועדתו באדמה, שהרי קבלו את ההתראה ולא חזרו בהם.

 

טז,ל: וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה: אברבנאל: "למה זה התפלל משה על 'פי הארץ' שתיפתח ותבלע אותם, ולא התפלל על האש שתשרפם? ... לדונו מידה כנגד מידה. הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים, ככה תפתח האדמה, שהיא השפל שביסודות, את פיה, ותבלע אותם". חכמים, היזהרו בדבריכם.

 

יז,ו: וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה: אברבנאל: "מה ראו ישראל בתלונה הזאת ... וידם (של משה ואהרן) לא נגעה בם, אך מתו, מהם באש שיצא מאת ה', ומהם בפתיחת האדמה את פיה, והם (קורח ועדתו) היו סיבת כל זה, לא משה ואהרן? ... לפי שמשה אמר לקורח 'ותנו בהן אש', לכן הייתה תלונת בני ישראל 'אתם המיתם את עם ה'', שהוא, קורח ועדתו שהיו 'עם ה''". העם מתלונן מזווית הראייה המצומצמת שלו. התשובה לתלונה זאת הגיעה ישירות מאת ה', כי למשה לא היה מענה: וַיִּפְנוּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן; וַיֵּרָא, כְּבוֹד יְהוָה.

 

חוקת

 

במדבר יט,ב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה: אברבנאל: "מה ראה הכתוב לתאר אותה (מצוות פרה אדומה) כאן ב'חוקה'? ... באותו אופן שעשית אתה הפרה, ככה תעשו אותה בכל פעם שתצטרכו אליה, כי מה שעשית יישאר לחוק ולמנהג קבוע לאומה לעשותו". חוקה = מנהג קבוע. התורה משתמשת במילה 'חוקה' בצמד 'חוקת עולם', 21 מתוך 28 פעמים של מופעי המילה 'חוקה' בתורה (אי"ם), כלומר מנהג קבוע לעולם (ולא חוק שהוא גזירה ללא הסבר).

 

יט,ט: וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה--חַטָּאת הִוא: אברבנאל: "למה נקראו המים הניתנים על אפר הפרה 'מי נידה'? ... לפי שהרחיקוה והוציאוה מן המחנה כדבר טמא, קראה הכתוב 'נידה', מלשון 'נודדת מקנה' (על פי משלי כז,ח: כְּצִפּוֹר, נוֹדֶדֶת מִן-קִנָּהּ - כֵּן-אִישׁ, נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ), כמו שנקראת האישה בזמן וסתה, לזאת הסיבה עצמה". הנה הסבר למצבה של האישה בזמן המחזור, נדידה, ריחוק.

 

כ,יב: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם: אברבנאל: "איך ראוי שעונש כזה ייענשו? ... הנה ממידותיו של ה' לתת עונש מידה כנגד מידה ... מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דיבורו עם ההעברה אל הארץ? ... אהרן למה יומת, מה עשה? ... לא מתו משה ואהרן בעבור שחטאו במי מריבה ממה שהיכה ולא דיבר, אלא מפני סיבות אחרות עצמיות הכרחיות שהיו להם, רוצה לומר, אהרן על העגל ומשה בעבור ענייני המרגלים, ומפני כבודם לא נזכרו עונשיהם באותם הסיפורים, ונתלו בעניין מי מריבה ... מאשר היה העונש הזה (לעם) שימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ, מתייחס מידה כנגד מידה להם, הם סבבו את העם שימותו במדבר, לכן גם הם ימותו בו ... אהרן לא דיבר ולא היכה, אבל נקרא שמה כדי לשתפם שניהם יחד בעונש המיתה ... בעבור זה לא התפללו משה ואהרן להשיב על הגזירה ... לפי שהיו יודעים שמפני עוונותיהם הקודמים נגזרה הגזירה הזאת". העולם בצדק נידון, לפשוטי העם ולמנהיגים.

 

כ,יז: נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ: אברבנאל: "למה לא שלח משה למלך אדום לאמור שהם היו הולכים אל ארץ כנען ושנתן אותה ה' להם, ובזה לא יירא ולא יפחד לומר פן יישבו בארצו? ... כדי שלא יקנא אדום בנחלת ישראל ... כי עשו בכור היה". משה לא רוצה לעורר מחדש את שנאת עשו ליעקב, דיפלומטיה במיטבה.

 

כ,כד: יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אברבנאל: "למה לא מתו שניהם (משה ואהרן) יחד, כמו שהייתה גזירתם למות יחד? ... (אברבנאל מונה שבע סיבות): א. שתהיה מיתתם כלידתם (קודם מרים, אחר כך אהרן, אחר כך משה) ... ב. עוון אהרן נעשה תחילה במעשה העגל, ועוון משה או שגגתו היה בזמן המרגלים ... ג. אם היו מתים שניהם יחד לא היה נשאר מי יעשה זה (מינוי אלעזר בן אהרן תחתיו) ... ד. אהרן הוצרך למשה אחיו ולאלעזר בנו שיקברוהו, כדי שלא יהיה נקבר על ידי הדיוטים, מפני כבודו וקדושתיו ... ה. משה היה מלך נגיד ומצווה לאומו, ראה ה' שהיה ראוי שקודם מותו יעשה מלחמת סיחון ועוג ומדין ... ו. מפני מעלת שלמותו וקלות שגגתו (של משה), ראה ה' להראותו את כל הארץ קודם מותו ... ז. אם היו מתים שניהם יחד, היה ישראל עושה אבלות אחד ומספד אחד לשניהם יחד, וזה היה בלתי ראוי". כל סיבה בפני עצמה מצדיקה את איחור מותו של משה.

 בלק

 

במדבר כב,ה: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ: אברבנאל: "למה לא התאמץ בלק ברכב ובפרשים להילחם בישראל כמלך גיבור חיל, כאשר עשה סיחון ועוג, והלך לבקש קוסם קסמים לקללם? ... אמרו מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא, רוצה לומר, שלא היה לו מפני זה יכולת לעשות מלחמה". בלק הכיר במציאות, בתור מלך זמני חיצוני, וגם ראה מה נעשה למלכי האמורי. חכם עדיף מגיבור.

 

כב,יג: כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: אברבנאל: "למה זה שינו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק: מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ? ... לא היו מאמינים בנבואתו, והיו חושבים שלא היה לבלעם כי אם ידיעת הקסם". השקפת עולמו של אדם משפיעה על הבנת המציאות שהוא חווה.

 

כב,כב: וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא: אברבנאל: אם ה' הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם (כ) ... (מדוע חרה אפו) והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו? ... בהיותו בוחר וחפץ בהליכתו בדעתו, שהיא לא תצלח". אדם חייב לעשות דברים שהוא מאמין בהם, והוא הלך כדי לעשות דברים שידע שלא יצליחו, כי ה' הבטיחו לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא (יב).

 

כב,כג: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ: אברבנאל: "איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך ה' הרוחני, כי הנה בלעם איש נביא לא ראה אותו? ... בדרך פלא מנע ה' מבלעם ראיית המלאך ההוא ... ולכך אמר וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם (לא), שעד עתה היו סתומים ואין רואה ... ובלעם יתן אל לבו שפיו ולשונו ביד ה', למנעו מהקללה ולחייבו לברך כחפצו, כאשר עשה לאתון הזאת הבלתי מדברת". ה' מלמד את בלעם דרך האתון מה רצון ה'.

 

כה,ד: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: אברבנאל: "היתכן שכל ראשי העם חטאו בזה, והנה התורה לא פרסמה אלא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני? ואם כולם חטאו, איך משה לא קיים דבר ה', אבל אמר אל שופטי ישראל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר (ה)? ... ה', בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא, וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחים ומענישים את החטאים בנפשותם, אמר למשה ... כאילו בדרך עצה ... אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ... בפרסום, כמו שהם חטאו בפרסום ... וכאשר הבין משה כוונת ה', לא היה לו להרוג את ראשי העם ... אמר אל הראשים ההם הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו ממשפחתו ויתר משרתיו". משה הבין את רוח הדברים ומנע הרג רב יותר. אברבנאל מבין שאכן "עשו כל הראשים משפט באנשיהם, חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו, אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה ... והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן". זמרי התיר לשבטו לחטוא במקום להרוג החוטאים, ובזה נחרץ דינו על ידי פינחס, שקם "מתוך העדה", כעין שליח העדה.

 פינחס

 

במדבר כה,יב-יג: לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם: אברבנאל: "כבר ניתנה (הכהונה) לזרעו של אהרן לעד, ומהו אם כן השכר שנתן לפינחס? ... פינחס, להיותו הורג נפש ונוגע חלל, היה פסול לעבודת המקדש ולא יקריב במזבח ה' כי דמים שפך ... ה' היה נותן לפינחס את בריתו שלום, ולא יירא (מגואלי הדם) ... (וכן) שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי ימים". השכר כפול בכל שגם יזכה להגנה מנוקמים וגם לכהונה, חרף העובדה ששפך דם.

 

כו,נא: אֵלֶּה, פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים: אברבנאל: "איך היה אפשרי שעם גדול כזה כל יוצאי מצרים בימים רבים, קרוב לארבעים שנה, לא נתווספו אלא מעט? ... היה מהשגחת ה' על עמו, ששמר מספרם, כי הם לא היו זוכים (אולי זכאים, עם זכויות) לשיתרבו במדבר יותר משהיו (במצרים), וגם לא רצה שיתמעטו, בעבור הבנים הצריכים ליישוב הארץ". הכל מושגח מאת ה'.

 

כו,סב: וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף: אברבנאל: "במניין הלוויים ... (איך קרה ש) ניתווספו אם כן (רק) אלף איש (23000 לעומת 22000; במדבר ג,לט) בארבעים שנה? ... אם יתווספו מאד הלוויים – לא יספיקום המעשרות לפרנסתם, ולא יוכלו להתיישב כולם בשלושה ערי המקלט שיהיה להם בארץ כנען".

 

כח,ג: וְאָמַרְתָּ לָהֶם--זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה:  כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד: אברבנאל: "למה זה זכרה התורה כאן מצוות התמידין בבוקר ובערב, בהיות שכבר ציווה עליה בסדר 'ואתה תצוה'? ... חשש ה' שאחר מותו הכהנים לא יהיו זריזים בעבודת הקרבנות כאשר היו בחיי משה ...  ... שמפני שהיו התמידין משל הציבור, הם יזרזו לתת שקלי הקודש המיוחדים לזה". ה' רצה להזכיר לכהנים את תפקידם ולא לדאוג לאינטרס אישי.

 מטות

 

במדבר ל,ג-ד: אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ ... וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ: אברבנאל: "למה לא ביאר גם כן, אם היה הנודר זכר נער קטון בבית אביו, אם יוכל האב להפר נדריו אם לאו? ... אמרו 'איש' – בעל שכל, ולא קטן שאין דבריו נחשבים לכלום ... ואם הוא קטן – אין דבריו נדר ולא שבועה, כי הם דברי הבאי". נראה כי נערה בבית אביה יש לה משקל רב יותר מנער בבית אביהו, כי אולי הנדר שלה מוצא חן בעיני אביה, ולא יפר לה.

 

לא,ב: נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ: אברבנאל: למה נתייחסה למדין בלבד הנקמה הזאת, לא למואב? ... עצת בלעם למדייניות היה, והם הכשילו ישראל לעבודת כוכבים ומזלות, והיו סיבת מפלתם (במגפה) ... כי מה עשו המואביות היה זנות מתוקף היצר (בלבד), אבל המדייניות עשו מה שעשו להכשיל את ישראל לעבודת כוכבים ומזלות". יש דרגות בחטא, עבודת עכו"ם – מעל הכל.

 

לא,ב: נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אברבנאל: "איך הוא (משה) לא קיים את דבר ה' ... ועשאה על ידי פינחס? ... ראה משה שלא היה כבוד לישראל, ולא כבוד עצמו שילך הוא וכל ישראל עמו לצבוא על מדין, כי חרפה הוא להם שיבואו כולם על עם לא עצום, וגם למשה, כי מאחר שמלחמות הארץ כולם ניתנו ליהושע, מה יהיה כבודו שיעשה הוא מלחמת מדין לבד ... שלח עמהם את פינחס שהיה צורר את המדינים ... וכן עשה במלחמת עמלק, שלא עשאה בעצמו". גם במלחמה יש עניין של כבוד.

 

לא,יד-טו: וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה: אברבנאל: "למה קצף משה על פקודי החיל ... ויותר היה ראוי שיקצוף על פינחס, שהיה שר הצבא ההוא, שלא ציווה אותם עליו? ... למדנו שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש בידם למחות ואינם מוחים, כי כאן קצף משה על השרים, לא על אנשי הצבא ... למה לא קצף משה על פינחס ... מפני שהם היו הלוחמים וההורגים את המדינים, אמנם פינחס לא היה נוגע בחלל, כי היו כלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו". אחריות מחייבת להיות ברוחב הנושא, לכן השרים היו המוקד.

 

לב,טז: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ: אברבנאל: " הם (בני גד ובני ראובן)  עם משה היו מדברים וקרובים אליו היו, ומה צורך בהגשתם אליו? ... מפני כבודו נגשו אליו לומר באזניו: אדוננו לא הבנת דברינו וכוונתנו". גישה ישירה מעוררת כבוד ואמון.

 

מסעי

 

במדבר לג,א-ב: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה: אברבנאל: "מה צורך היה בסיפור המסעות ... ומה התועלת בזיכרונם כולם יחד? ... העיד הכתוב שכתב משה המסעות האלה 'על פי ה'' (ולכך ארבע תועלות): האחת, להודיע חסדיו של ה' ... השנית שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא .. כשאר המדברות הקרובים מן היישוב ... (אלא) היה גדול ונורא מאוד, נחש שרף עקרב וצמאון ... השלישית להודיע שהייתה הארץ ההיא בלתי מקבלת היישוב ... ארץ מלחה ולא תשב ...הרביעית שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד ... 'כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות' (מיכה ז,טו)". ה' מצווה את משה לכתוב המסעות לדעת את גדולת ה' בעבר ובעתיד.

 

לג,יד: וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת: אברבנאל: "למה לא זכר גם כן איך ואנה ירד להם המן והשלו? ... ברפידים ניסו את ה' לומר 'היש ה' בקרבנו אם אין', ונקרא המקום מפני זה 'מסה ומריבה'". בקשתם למים גרמה למהפך ביחסי ה' והעם, ואינם בגדר של 'עוד נס'.

 

לה,כח: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל: אברבנאל: "למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט עד מות הכהן גדול? ... לפי שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל וקדוש לאלוהיו, ובמותו כל העם יחרד, והחי ייתן אל לבו כי ימי האדם כצל כולם, ולמה לא יסיר מרעיוניו נקמת דם קרובו ולהכרית ברציחות ובהריגות, ומחר גם גואל הדם לקבר יובל ... ומי יחוש למות קרובו בזמן כך?". אירוע מות הכהן גדול מאפיל על צער פרטי.

 

דברים

 

הקדמה לביאור אברבנאל לספר דברים:

אברבנאל החל את כתיבת פירושו לתורה, בביאור ספר דברים, וזאת כי התאכזב מתשובת חכמי דורו לשאלתו: האם ספר "דברים" ניתן למשה מילה במילה מפי ה' כשאר ספרי התורה, או שמשה אמרו מעצמו "כמבאר מה שהבין מהכוונה האלוהית בביאור המצוות". כך כותב הוא בהקדמתו: "לא מתקו לי רגבי נהרי דרכיהם", ולכן "חם לבי בקרבי, דברתי אל לבי, שא נא כליך חותמך ופתילך וצודה לי ציד בהיתר השאלה הזאת ... בפירוש הספר הזה, כי עת לעשות לה', ותשורה להביא לאיש האלוהים, רבן של נביאים (= משה), בהרחבת ביאור משנה תורתו, ולגלות לכל עדתו עמיקתו ומסתרתו ואת יקר תפארת גדולתו". מכאן למעשה החל פירוש אברבנאל לספר דברים, ונמשך לבאר את התורה כולה. כך נכון ללמוד תורה, לשאול שאלות ולנסות בעצמך לענות עליהן.

 

דברים א,א: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: האם משה כתב את הדברים מעצמו או מפי ה'? אברבנאל: "אמירת הדברים האלה לישראל היו ממשה, לא הייתה כתיבתם בספר התורה ממנו ... אבל כתיבת זה כולו היה מפי הגבורה, ככל דברי התורה, כי הסכים הקב"ה על ידו ... לכן אמרם למשה וסידר כתיבתם על ידו, והוא מפי הגבורה כתבם, לא מפי עצמו". בכך אברבנאל פתר את הספק הגדול שעליו לא קבל תשובה מספיקה מחכמי דורו בליסבון שבפורטוגל.

 

א,א-ב: דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: אברבנאל: דבורו היה בשנת הארבעים בהיותם בערבות מואב ... ואיך אמר אם כן שדיבר אותם במקומות ההם? ... נאמרו כאן כמו שנאמרו אז בימים ההם, עם היות שהתורה לא כתבתם שמה, כי תקצר כאן מה שהרחיבה במקום אחר, ולא נכתבו הדברים כולם יחד". יש כאן ריכוז הדברים שנאמרו במהלך 40 השנים.

 

א,טו: וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם: אברבנאל: "לעניין המשפט היה די בשרי אלפים, ומה לו לירד לשרי מאות, כל שכן לשרי עשרות, שהיה דבר בטל? ... שרי המאות ושרי החמישים ושרי העשרות הנה יצטרכו בעניין המשפט עם שרי האלפים ויתחלפו הנהגותיהם בארבעה אופנים: ראשון אם היה עובר הסכום סכום האלף היה נופל בגבול "הדבר הקשה יביאון אל משה" (שמות יח,כו) ... השני באיכות ההנהגה, כי מהם ישפטו בדיני נפשות, ומהם בדיני ממונות ... השלישי כפי איכות וכמות הדבר הנשפט ... הרביעי ההנהגה הכוללת ועניינו שיש דברים במדינה או בעיר ... שיעשו בעצת והסכמת מאה יועצים ממונים לעשותם ... תדע שכל ארבעת מיני אופני ההנהגה האלה הנה הם בויניציה היום הזה". אברבנאל לומד מהמציאות במקומו ובזמנו שיש צורך במינוי שרי חמישים ושרי עשרות בעניינים שונים.

 

א,לז: גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם: אברבנאל: "והנה לא נענש בגללם כי אם בעבור שלא התקדשו במים? ... מפני כבודו של משה אמר כן, כדי להעלים הדבר ולא ירגישו באמיתת העניין ... לפי שאהרן פשע בקדושת ה' שביב ראוי שימות על קדושת שמו ולא יעשה העגל ... אם כן 'לא קדשתם' ו'מעלתם'. עם היות שנאמרו בלשון רבים, על אהרן לבד כיוון בהם. ואמנם 'מריתם פי', ו'לא האמנתם' נאמר על משה, שמרה פי ה' כביכול, בהוסיפו על שאלות המרגלים מה שלא ציווהו ה', וגם סבב זה בישראל מיעוט אמנה, ועליו אמר 'לא האמנתם', וכדי להעלים העניין באו הלשונות האלה פעם במשה פעם באהרן, וכולם בלשון רבים". גם כבודו של משה וגם כבודו של אהרן מסתתרים מאחורי אמירת "בגללכם". עדיין נותרה שאלת מה אשמת העם בחטא משה, שנאמר 'בגללכם'.

 

ב,כו: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם, לֵאמֹר: אברבנאל: "האם יחדל להילחם בו, הנה יהיה זה לו עוון פלילי במרותו את פי ה' שאמר אליו 'החל רש והתגר בו מלחמה', ואם ילחם בו אחרי הודאת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי לאיש משה ענו מאד שיחל דברו ומוצא שפתיו? ... משה נהג בזה כמנהגו עם פרעה, שקודם המכה היה מתרה בו. עם היות שידע שה' הודיעו שייתן סיחון בידו, ראוי משה לשאול לו לשלום, וזה ל(שלוש) סיבות: ראשונה, כדי להראות לישראל שלא יכבשו סיחון ועוג לחולשת לבבם, כי הם חזקים מאד, עד שלא שמעו לדברי שלום ... השנייה כדי לתת לימוד לשאר יושבי הארץ כי אם יקראו אליהם לשלום – (כדאי להם ש) יענו אותו ויהיו למס ... השלישית, לעשות ניסיון בו ייוודע לישראל שמחשבות ה' לעולם יעמדו, ולכן שלח 'דברי שלום' ... ויידעו (ישראל) שה' הקשה את רוחו לתתם בידו. ...  אם כן, לא נשלחו המלאכים לכוונת שלום". אברבנאל מזהה את כוונת משה למלא את דבר ה' להתגרות בו מלחמה, על ידי תחבולות שלום.

 

ואתחנן

 

דברים ג,כג-כה: וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה ... אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן: אברבנאל: "למה השתדל משה כל כך על הכנסתו לארץ? ... ארבע סיבות: אחת ... לקיים המצוות התלויות בה ולהוסיף שלימות על שלמותו ... שנית ... שיהיה הוא המסיים והמשלים אותו הייעוד הטוב (הכנסת העם לארץ) והמוציאו לפועל השלישי ... לאמת את דבריו ודעתו שאמר להם (למרגלים, שהארץ טובה) ... רביעית ... להשתטח בהר המוריה ... לרשום (לסמן) מקום בית המקדש ולומר לישראל כי זה יהיה בית אלוהים". משה לא מתחנן על טובתו האישית, אלא על השלמת משימותיו.

 

ג,כו: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם: אם הייתה גזירת ה' ... על אשר מרה פיו במי מריבה ... איך אמר וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם? ... בעבור שמתו במדבר (בגלל מיעוט אמונתם) רצה ה' שימות גם כן שמה ... ובעבורם נענש משה". חטא משה אינו מצדיק עונש כזה אם היה עומד בפני עצמו, אלא ברקע חטאי העם.

 

ד,כח: וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: אברבנאל: "איך יביא בכלל העונש ובתוכו ... שהוא סיפור החטא? ... היום מבואר ונגלה בכל ארץ ספרד וגם באיטליה, שמפני אימת מוות ורוב הצרות והשמדות, יצאו רוב העם בעוונות הרבים מכלל הדת, וישמרו תורת ה' בקרבם, ואת אלוהי העמים יעבדו מפני היראה ... ולא נזכר זה כאן בדרך חטא, כי אם בדרך עונש, שזה היה להם הגדולה שברעות". יש עונש שהוא לעשות חטא.

 

 עקב

 

דברים ז,יב: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אברבנאל: "למה נתן השכר הגדול הזה אשר זכר בשמירת "המשפטים", ולא זכר דבר מהחוקים והמצוות? ... כיוון על כל המצוות בכללותם ... ברמזו 'האלה' – על המצוות והחוקים והמשפטים שזכר (בפסוק הקודם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לַעֲשׂוֹתָם; ז,יא)".

 

ז,יד: בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים: אברבנאל: "ייראה מזה שהעמים יהיו מבורכים, אלא שיתרבו ישראל יותר מהם בברכה, והוא הפך מה שאמר מיד אחר זה: וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים (טז)? ... האומה הישראלית נבדלת מבין שאר האומות בסגולה והבדל גדול, עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין. תמצא ששָׂם הכתוב מדרגת האומות בערך ישראל כמדרגת מיני בעלי החיים בערך מין האדם". אמנם גם העמים יהיו מבורכים אך במדרגה של חיות.

 

ט,כ-כא: וּבְאַהֲרֹן, הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד--לְהַשְׁמִידוֹ; וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן, בָּעֵת הַהִוא. וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ: אברבנאל: "אם היה שמת אהרן בעניין מי מריבה ... איך זכר עניינו כאן בתוך סיפור העגל? ... מורה שאהרן מת על אשר התעסק במעשה העגל ... ועליו התפלל משה, והועילה התפילה לאותה שעה, ואחרי כן (בחטא מי מריבה) לא נוצל ממנה על זה". להבנתי, עונשו של אהרן בא על חטאו בעגל, אלא שניצל זמנית מעונש עקב תפילת משה, ועונשו נקבע סופית בחטא מי מריבה.

 

י,יב: וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אברבנאל: "באמרו 'מה ה' אלוהיך' מורה על קוטן השאלה ומיעוטה, ובאמרו לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ, מורה היות השאלה גדולה ועצומה? ... אחרי כל מה שהפלגת לחטא העגל ... היראה היא שתישמר מחטוא נגדו עוד ... שראוי שינהגו בו כבוד ומורא תמיד ... ואחרי שציווה על היראה, שהיא זכות הנפש מהחטאות ... ציווה על האהבה ... כי מאהבתו (את) ה' – יעבדהו, וכאשר תקדם היראה לאהבה, תהיה העבודה בכל לב ובכל נפש". הימנעות מחטא היא היראה והיא דבר קטן יחסית  לאהבה ועבודת ה', שתבוא כתוצאה מהיראה.

 

ראה

 

דברים יא,כט: וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל: אברבנאל: "איך יפורש על הברכה והקללה – הר גריזים והר עיבל, שלא היה באותו יום, כי אם אחרי בואם אל הארץ ... ואיך אם כן אמר רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם—הַיּוֹם (כו)? ... אמר שבמצוות האלה אשר הוא נותן לפניהם היום הזה, היה כאילו נותן לפניהם ברכה וקללה ... אנוכי נותן לפניכם היום, והנה כבר נתתי לכם ברכה, כי הם (המצוות) עצמם לטובה ולברכה יהיו לכם ... במה שציווה אותם – נתן להם החיים והטוב, אם ישמעו אותם, והמוות והרע – אם לא ישמעו אותם ולא ישמרום". מצוות הן ברכה; עבירות הן קללה.

 

יב,כג: כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר: אברבנאל: "הנפש השכלית הוא עצם נבדל משיג ואינה דם? ... אמר סותר לזה 'כי נפש הבשר בדם הוא' (ויקרא יז,יא) ... אם היה אפשר לאכול את הנפש, מהו הביטול (האיסור) שיאכלנו עם הבשר? ... הדם הוא מקום הנפש בגוף החי, כי אנחנו לא נראה הנפש, אבל נראה הדם, שהיא בו נשואה ... ואם היה שיאכל האדם הבשר והדם, יהיה כאילו אכל אבר מן החי ...  הדם הוא הנפש בכוח". אם נאכל גם הדם – נאכל את הנפש בכוח של החיה.

 

טז,י-יא: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת .. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ: אברבנאל: "למה לא ציווה אם כן על השמחה בחג הפסח (כמו שציווה בשבועות ובסוכות)? ... לפי שבחג הפסח, בהיות לו זבחים הרבה, 'ברבות הטובה רבו אוכליה' (קהלת ה,י), ובמקום שיש מאכל ומשתה – שם שמחה בהכרח. אבל בחג השבועות שלא היה להביא דבר מהקודש, הוצרך לצוותו שעל כל פנים יביא משלו לשמוח שם, ולא ימעט הוצאתו עבור זה, אבל ישמח הוא ובניו ובני ביתו ... כאשר היה בחג הפסח, שהיה שמה ריבוי ההטבה וההקדשות". שמחה באה מאוכל, ובפסח כידוע אוכלים הרבה ואין צורך במצוות שמחה.

 

שופטים

 

דברים טז,כב: וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אברבנאל: והנה המצבה נהגו אותה האבות, כמו שנראה ביעקב 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה' (בראשית כח,כב) ואיך אמר שֶׁשְֹנָאָה ה' ... ולמה לא שנא ה' גם את המזבח? ... אברבנאל: "אמר בה לשון 'קימה', לא לשון 'שימה' כמו שבא באבות. ואמר 'אשר שנא', רוצה לומר מאותה המצבה ששנא ה', שהיא המצבה שהיא לעבוד עליה כמו המזבח, פרט למצבות העדות שאינם אסורות ולא שנאם ה' ... המזבח – בניין אבנים גדול גבוה ולו קרנות ארבעה ... המצבה היא הייתה מאבן אחת גדולה והייתה בימי האבות לסימן ולעדות ולזיכרון". יש מצבות שה' לא שונא, והן לזיכרון ולעדות.

 

יז,יא: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ--יָמִין וּשְׂמֹאל: אברבנאל: "למה נקבל מבית דין הגדול אף על פי שיאמרו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל? ... ביאור דיני התורה מפי חכמי הדור נכלל באמרו 'אחרי רבים להטות' (שמות כג,ב), אך הגדרים והתקנות שיעשו החכמים ... מ'לא תסור' ... להיותם פנויים מבלי טורח ... היו עוסקים תמיד בלימוד התורה ומשפטיה ...  הייתה חכמתם יתירה ויראת שמים בקרבם כפי עבודתם התמידית ... בכולם לא יסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". יש לסמוך על חוכמתם של חכמים שמסרו את כל עצמותם לתורה ולמשפט.

 

יז,טו: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: אברבנאל: "למה אם כן, כאשר שאלו ישראל מלך בימי שמואל, אמר הנביא 'ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך' (שמואל א, יב,יז)? ... ישראל לא נצטוו בתורה על שאלת המלך, ושלא היה המלך צריך ולא הכרחי להנהגת קיבוציהם ... אבל היה המלך מזיק לכל אומה ולשון ... ומפני זה כאשר שאלו המלך שהיה מנהיג מסוכן, וכל שכן בערכם שהיו בלתי צריכים אליו, לכן חרה אף ה' בעם ... להיותו דבר בלתי הגון אליהם". אלוהים הוא המנהיג ולא מלך.

 

כ,ה: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ: אברבנאל: "מה נשתנו אלו מאלו, והנה כולם צריכים לביתם ונשותיהם ובניהם וכרמיהם, ואם הם בוטחים בנצחונו של מקום, הקצור קצרה ידו מהושיע לאלו אשר בנו בתים ונטעו כרמים ולא אכלו פרייהם, וארסו נשים – יותר מהשאר? ... מדרך העולם שגם מן הנוצחים יפלו במלחמה, אבל ה' יושיעם ... נאמר על האיש שהתחיל בדבר שיש מצווה בתכליתו ובהשלמתו, והיו מאווייו וחפצו להגיע הדבר ההוא אל תכליתו, מפני קיום המצווה ועבודת האלוהים אשר בו ... ההכרזה הזאת לצורך מלחמה ... להחזיק לב הלוחמים, כי בשמעם הדברים האלה יאמרו בלבבם ששר צבאם באמת אינו ירא כלל ושנכון לבו בטוח בה' שינצח על כל פנים, כיוון שלא יחוש מחזרת העם וממיעוט הלוחמים, ובזה יקנה אומץ לב". הישארות המפקדים למרות מיעוט הלוחמים משרה אווירת עוצמה בשאר הלוחמים.

 

 כי תצא

 

דברים כא,כג: לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא--כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי: אברבנאל: "איך תהיה קללת האלוה שיהיה תלוי על חטאתו? ... שיאמרו בני אדם, מפני מה זה תלוי, מפני ש'בירך' ה', או שעבד עבודה זרה פלונית, וזה זלזול גדול לה' ומזכרת עוון ... (וסיבה אחרת) גזר (ה') ... תלייה בלבד ... ולא גזר שיהיה לזמן רב, למה תרבה אתה ותוסיף בעונשו בהתמידו על העץ". תלייה לזמן ממושך היא זלזול בציווי ה'.

 

כג,כא: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ: אברבנאל: "אם היה הריבית והנשך דבר נתעב ונמאס ובלתי הגון ... יקשה מאד איך התירו לגוי? ... הייתה הכוונה האלוהית להרחיק האהבה מבין העם הנבחר והעממים, ולהטיל ביניהם איבה כדי שלא ילמדו ממעשיהם ... 'נוכרי' סתם לא ייאמר ... אלא למי שהתנכר לאביו שבשמיים, ולנוכרי שהתנכר לאלוהיו – אינו מגונה לקחת ריבית ממנו ולעשות לו שלא כהוגן, כיוון שהוא עשה שלא כהוגן ולא יבוא בצדקת ה' ולא יזכה בחסד התורה, אחרי אשר כפר בה". לא לחייב ריבית – זאת מעלה של חסד וצדקה.

 

כה,יח: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ: אברבנאל: "הנה בפרשת בשלח נאמר 'ויבוא עמלך וילחם עם ישראל ברפידים' (שמות יז,ח) ויורה שעם כל העם נלחם, וכאן אמר וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, שיורה על שלא נלחם כי אם בבאים באחרית המחנה? ... עמלק בא וילחם בישראל בהיותם בדרך, כי בפתע פתאום בא עליהם וילחם בם, רצה לומר שנפרד מהם, כי ירא מגשת עוד אל העם, אבל לא נלחם בפני המחנה, כי אם באחריתו – בנחשלים שבעם". לפי אברבנאל היו שתי מלחמות עם עמלק, אחת ביוזמת עמלק נגד כל העם ואז נהדף וניתק מגע. השנייה, בציווי משה את יהושע להכין למחרת צבא קטן (אלף למטה) כדי להראות את הנס הגדול שבניצחון על עמלק. כאן נזכרת המלחמה הראשונה, ובפרשת בשלח נזכרות שתי המלחמות. המלחמה השלישית והמכרעת תהיה בעתיד: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ (יט).

 

כי תבא

 

דברים כו,ב: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אברבנאל: "למה הטריח ה' לבעלי הנחלות לבוא מדרך רחוקה עם דבר מועט מהפירות? ... שלא יחשוב אדם שהארץ היא שלו ... אחרי שתקבל מה' כלל הטובות בהביאך אל הארץ אשר לא קנית, בתִתו אותה אליך מתנת חינם". הכול מאתו יתברך וזאת עלינו להצהיר בפה מלא, ולדעת אברבנאל – בכל שנה ושנה עלינו להצהיר זאת מחדש.

 

כז,א-ב: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם ... וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת: אברבנאל: "המאמר הזה כולו מותר (מיותר וכפול), לפי שזה כבר הזהיר עליו פעמים רבות? ... להודיעם הפועל שיעשו לשמירתן ... והם ראשונה עניין האבנים". להבנתי, צריך סימן לזכירה, והאבנים הן סימן לזכירת השמירה של כל המצווה.

 

כז,ד: בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל: אברבנאל: "למה ציווה שיכתבו התורה על האבנים שיקימו מן הירדן ולטרוח על זה כל כך? ... שיקחו האבנים מתוך הירדן בעוברם בו ממקום הנס, לפי שייזכר הנס תמיד". שוב, מעשה סמלי שיזכיר את הנס, כמו את המצווה.

 

כח,סט: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: אברבנאל: "למה הוצרך משה לכרות ברית עם ישראל ולמה ציווה ה' עליו, לפי שכבר כרת עמהם בהר סיני? ... הברית הראשון אשר כרת אתם בחורב קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם באונס ובהכרח, בהיותם במדבר הגדול והנורא ההוא, מקום נחש, שרף, עקרב וצימאון ... בעבור זה ציווה למשה שבהיותם מחוץ למדבר בארץ מואב, שכבר הייתה נושבת, יכרות עמהם ברית חדשה לקיום הדבר ותעצומו, עתה שהם בבחירתם, מבלי הכרח ... מה שלא היה בברית הראשון". ברית נוספת לחיזוק הברית הקיימת. נראה לי אם כן, שלא היה צורך ב"קיימו וקבלו עליהם" בימי אסתר ומרדכי, שהרי העם קיבל את הברית השנייה בלי אונס: אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן (כו).

 

ניצבים

 

דברים כט,יב: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים: אברבנאל: "עד הנה לא היו לו לעם? ... הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:), לפי שנפרד מאותו דיבוק עליון". כאילו בחו"ל יש דיבוק חד סטרי מהעם לה', ובארץ – דו-סטרי.

 

 כט,יג-יד: וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם: אברבנאל: "מי נתן כוח לדור המדבר שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את בניהם אשר יקומו מאחריהם? ... האומה הזאת היא לפניו כעבדים נרצעים עד עולם ושבניהם ובני בניהם הם כעבדים ... וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הבכורים והתרומה והמעשרות ושאר המצוות התלויות בארץ ... ובעת שנכנסו לארץ, וקבלוה על מנת כך (שגם בניהם יקיימו את המצוות)". עבד ה' יודע כי עבדותו אינה זמנית אלא נצחית, ולכן יכלו לחייב את בניהם.

כיוון שעם ישראל הפר את הברית פעמים רבות, תוהה אברבנאל שמא "יהיו בטלים כל הכתובים המורים על נצחיות ישראל? ... (אומר ה') עבדי אתם בגופותיכם, ולכן בחימה שפוכה אמלוך עליכם ... יסוד הברית והשעבוד הנצחי כולו יציאת מצרים ... והיו מועדי ה' כולם זכר ליציאת מצרים, כי זה מורה על ההשתעבדות הנצחי". ה' אינו מוותר על נצחיות עמו שהם עבדיו לעולם, בעקבות הוצאתם ממצרים.

 

ל,יט: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ: אברבנאל: "כבר אמר 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע' (טו), ולמה שינה 'ברכה' ב'טוב' ו'קללה' ב'רע', ולא שינה דבר בחיים ובמוות? ... בא להודיעו שלא יעשה תכלית שמירת המצוות בעבור החיים הגופיים, אבל בהיפך – שיכסוף החיים כדי שבהם ישמור ויקיים המצוות ... כדי לעשות המעשים המשובחים להידבק בה', לא להתענג בתענוגים גופיים".  תכלית החיים היא קיום המצוות.

 

וילך

 

דברים לא,ב: בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא: אברבנאל: "סותר לזה נאמר בשעת מיתתו: וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה (לד,ז), והוא המורה שמוכן וחזק היה לצאת ולבוא? ... אין ראוי שאונה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד, כי מפאת הזקנה, עם היותי בריא וטוב, אין ספק שלא יהיה כך בעתיד ... דיבר כאן בדרך השכל למה שיהיה עליו בעתיד". מנהיג מגלה אחריות גם ביחס לחשש רחוק ולמה שעתיד לקרות.

 

לא,י-יא: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם: אברבנאל: "למה ציווה ה' שתהיה קריאת התורה מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, והיה ראוי שתקרא שנה בשנה, וגם בכל רגל ורגל בעלות ישראל לבית הבחירה ... ולמה יוחד אמרו משבע שנים לשבי שנים, ובחג הסוכות בלבד? ... לפי שה' השגיח שיהיו דברי תורה חביבים על ישראל, ושמלבד הלימוד הפרטי ... עוד בפומבי גדול יקרא הגדול שבעם, שהוא המלך או השופט, את ספר התורה נגד כל ישראל, כדי שישמעו ויתפעלו ליבותיהם מהדברים, ומכבוד המדבר והקורא, ואם היה זה בכל שנה היה הדבר נקל בעיניהם ... ולכן ציווה שמהשנים לא תהיה הקריאה תדירה בכל שנה, כי אם בשנת השמיטה, לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם ... ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים בהם ... וציווה שתהיה הקריאה בחג הסוכות, לפי שהו כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם". חג הסוכות שלאחר השמיטה הוא הכי מתאים ללמוד תורה בפרהסיה.

 

מה מקור החג "שמחת תורה"? אברבנאל: "בכל שנה היה הכהן ... קורא בחג הסוכות חלק מן התורה, ושהיה משלים בראשית (עד) במדבר בשש שנים, ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר 'אלה הדברים' ... ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא. ושמכאן נשאר המנהג בימינו, שביום השמיני חג העצרת האחרון, שקוראים יום 'שמחת תורה', שבו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה".

 

לא,יב: הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: אברבנאל: "בטף ובגרים – איך יצדק וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת? אברבנאל: "(הטף) בבואם בימים שתחול בהם שמירת המצוות וקיומם, תקל משא האבות וטורחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמיים, במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבוא שמה". ניתן להבין שהבאת ילד לבית הכנסת אינו טרחה לציבור אלא חינוך הילד והרגלתו ליראת ה' ולשמירת מצוותיו.

 

לא,יט: וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: "ויורה שמשה ויהושע שניהם יכתבו אותה ... אבל אמר: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כב), מורה שהוא (משה) כתבה ולא יהושע? ... אין הכוונה ששניהם יכתבו אותה על ספר תורת אלוהים ... אבל ציווה שיכתבו מהשירה טופסים (עותקים) רבים, לתת אותה לכל אדם, כדי שכל אישה ואישה ידענו וישגרנה בפיו, ויזמר תודה, ואולי שלזה שיתף יהושע בדיבור, כדי לצוותו שיעזור בכתיבת השירות האלה הרבות למשה רבו, כדי שלא תכבד עליו הכתיבה כולה ביום מותו".

 האזינו

 

דברים לב,א: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי: אברבנאל: "למה לא השווה שניהם (השמים והארץ) בלשון אחד (ולא שתי לשונות: האזנה ושמיעה)? ... (שמיים) – שרי העם ושוטריו ... המשפיעים תחתיהם, וב'ארץ' כיוון המון העם ... 'האזינו השמים ואדברה' – כנגד זקני העם ושוטריו ... 'ותשמע הארץ אמרי פי' – כאילו אמר: בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטות אוזן לדברי, כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו". המנהיגים והחכמים מוכנים להאזנה, המון העם צריך דרבון והטיית אוזן כדי שישמעו.

 

לב,ה: שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם: אברבנאל: "פעמים ידבר בלשון רבים ('בניו מומם') ופעם בלשון יחיד (שיחת לו')? ... השחתת העם אינו מה' כי אם מצידם, וזהו 'שיחת לו' ... ואמר בלשון יחיד 'שיחת לו' לפי שהמשחית היה המום, והנשחת היה הדור". העם גרם את השחתת עצמו על ידי ה'.

 

לב,נב: כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא: אברבנאל: "משה ואהרן נגזרו בגזירה אחת שלא יעברו את הירדן ולא יכנסו לארץ, ו(מדוע) לא זכרו אהרן ב(אי) ראיית הארץ? ... כי היה חטא אהרן עצום וחמור מאד מאד מחטא משה, ולכן ראה ה' לעשות הבדל ביניהם, בשאהרן לא בא אל הארץ ולא ראה אותה מרחוק, כמשה ... עוד, שמשה היה פרנס הדור ... והייתה ראייתו הנבואית עצומה מאד, ולכן הרבה תפילה ותחנונים להשיב את הגזירה ... מה שלא היה כן אהרן". ה' עשה הבדל בין משה לאהרן כדי שיכירו בגדולתו של משה.

 

וזאת הברכה

 

דברים לג,א: וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: אברבנאל: "למה נקרא משה רבנו בזה המקום 'איש האלוהים'? ... שהיה בטבעו 'איש' והיה גם כן 'אלוהים', לפי שהיה נפרד מהכוחות הגשמיות ומתדבק על הנבדלים, ולכן היה 'איש האלוהים'".

 

לג,א: אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: אברבנאל: "(מה) מהות הברכות האלה, אם הם תפילה או הגדת העתידות? ... תפילה עליונה שעשה על כל השבטים בברכו אותם, והכנה שהכינם לקבל אותם הטובות בברכותיו, והגדת העתיד להיות, כי מה שהכינם ומה שהתפלל עליהם – יתקיימו עליהם הטובות". כוח תפילתו של משה היא יצירת עתידות.

 

לג,ו: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר: אברבנאל: "אם היו ברכות יעקב לבניו וברכות משה לשבטים – כולם ניתנו מרועה אחד, איך לא היו מסכימות בכל הדברים? ... יעקב ברך את בניו כפי עצמם וזכר מה שימשך בזרעם מתפילת אבותיהם, ומשה ברך את השבטים, לא מפאת האבות, כי אם כפי עניינם בעצמם, מבלי הצטרפות כלל לאבותיהם ... משה סידר ברכותיו לכללות השבטים (ולא לפי אבותיהם ותולדותיהם)". יעקב – לפי המצוי בפרט, משה – לפי הרצוי לכלל.

 

לד,ו: וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אברבנאל: "מה ראה ה' להעלים קבר משה אדוננו מעיני בני אדם? ... ה' קבר אותו והיה זה ל(ארבע) סיבות: האחת – ... כדי שלא יראו אותו בדעת מיתתו ויפרידו דבקותו ... השנית – כדי שכל בני דורו שראו אותו במעלתו וגדולתו, לא יראו אותו מס כפגר מובס ככלי אין חפץ בו ... השלישית – מפני מעלת משה רבנו, כי להיותו שלם מכל החי מכל בשר היה ראוי שיהיה הקובר אותו שלם שבכל הנמצאים וכל הקדושים. הרביעית – כי להיות נבואת משה רסנו מאת ה' מבלי אמצעי, ומיתתו ממנו מבלי אמצעי טבעי ולא מקריי, היה ראוי גם כן שתהיה קבורתו ממנו מבלי אמצעי". משה אחד ומיוחד – ייקבר על ידי אחד ומיוחד.