כְּבוֹד הַלָּשוֹן

ביאור פשט התורה לאור סוגיות לשוניות

מבוא

בבואי לכתוב את החיבור "כְּבוֹד הַלָּשוֹן" עומדת לנגד עיניי התורה, תורת משה, המכונה "התורה שבכתב", כספר שמאפשר לכל אדם להגות ולהבין ממנו מה התורה מבקשת להודיע לנו, וזאת מזוויות שונות.

שם הביאור נבחר על פי הפסוק כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי  (שמות ד,י). המילה לשון מופיעה בתורה רק פעם אחת, בפסוק הנזכר. 'כבוד הלשון' מזכיר את 'כבד לשון'.

 

עד כה בדקתי את התורה מצד התוכן ("שאלה ופשטה"), המילים ("מדוע דווקא"), התובנות ("תובנות בתורה"), מה ראוי לעשות ומה ראוי להימנע ("וחי בהם"), הגות ומחשבה ("והגית בו"), מה התורה מגלה לנו למפרע שלא ידענו בעת ההתרחשות ("וידעת היום"), ועתה אני בא לבחון את הכתוב בתורה ואת מסריה לנו מצד הלשון, ביאור בשם "כבוד הלשון".

 

בראשית

בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים: משמעות ב' במילה 'בראשית' מורה על כך שהייתה ראשית לבריאה והיה לה סיום, ביום השביעי: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם (ב,א).

אפשר היה לכתוב סתם 'ראשית ברא אלוהים', במשמעות של התחלה, אלא שהוספת הב' מורה שהעולם נברא כולו בששה ימים, יש לבריאה ראשית ויש כילוי – סיום.

א,א: אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: פעמיים 'את' מורה כי כל דבר בבריאה נברא והושלם, ולאחר השלמתו נברא הדבר הבא. ה' ברא את השמים, ולאחר שכִּלָּה מלאכתו ברא את הארץ. נראה שכך עשה ה' עם יתר הבריאה, והתורה מדגימה זאת רק על השמים והארץ, ומזה נוכל להבין על יתר הבריאה. כמו ניתן להבין את עניין ההשלמה והתחלה חדשה מן הצירוף וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, כלומר, הבוקר לא נהיה עד שלא הושלם הערב. סמיכות וַיְהִי-בֹקֶר ולא וַיְהִי בֹּקֶר (ב' לא דגושה, כלומר רפויה) מורה על קשר מחבר בין 'ויהי' ל'בוקר' כלומר ללא כל הפסקה. וכן הדבר (ב' לא-דגושה) בכל הצירופים של וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר מן היום האחד ועד היום הששי.

א,יד: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים: ימים ושנים הם שני פנים של זמן מעגלי, אחרת היה כתוב 'לימים ולשנים' (עם ל' לפני 'שנים'). המאורות ברקיע הם השמש והלבנה, ולכל אחת מהן מספר ימים שונה במשך שנה (365 לשמש, 354 ללבנה).

ג,ח: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ: האדם התחבא ראשון ואז הצטרפה אליו אשתו, שהרי נכתב 'ויתחבא' ולא 'ויתחבאו'. אדם התחבא, ואז גם אשתו התחבאה אתו.

ו,ז-ח: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי ...  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה: ה-וו שלפני 'נוח מצא חן בעיני ה'' היא וו המהפכת את המשמעות שלפניה, כלומר, נוח היה שונה בתכלית מכל האדם אשר ברא ה'. היא אינה וו החיבור.

 

נוח

בראשית ז,כד: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם: צורת הסמיכות של 'מאַת-יום' ולא צורת הנפרד 'מאה יום' מורה על תקופה ידועה וקבועה מראש של ימים הנחוצים כדי להמית כל בשר, בחיה ובשרץ ובעופות, כי אלה אינם מסוגלים לשרוד בתוך מים גועשים ההולכים ומתרבים. זה כאילו היה כתוב 'מאה וחמישים הימים' הנחוצים להשמדת כל חי בארץ.

יא,ט: עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ: השפה המדוברת בכל העולם הייתה עברית, כי 'בבל' קרויה דווקא כך (והיא קרויה כך עד היום בפי כל העמים, כגון Babylon באנגלית, Babylone בצרפתית, babil בטורקית וכו') כי שם ה' בלל את השפות. וכן רואים שבת פרעה קוראית למשה כך כי 'מן המים משיתיהו', שהוא פועַל בעברית.

 

לך לך

יב,א: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ: הוספת מם השימוש לפני 'מולדתך' ולפני 'בית אביך' מורה כי ההתנתקות מן העבר נעשית בהדרגה: ראשית מהארץ, לאחר מכן בדרגת חשיבות גדולה יותר – מהמולדת, ולבסוף – בהתנתקות מוחלטת מן העבר – מבית האב. אם ההליכה הייתה רציפה, הכתוב היה נוקט לשון 'לך לך מארצך, מולדתך ובית אביך'.

יב,יח: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: דגש באות זי"ן בראש מילה, לאחר תנועה קטנה או פתוחה לפניה המסתיימת בה"א (מַה-זֹּאת) מורה על קשר מחבר ודיבור רצוף ומרוגש, המדגיש את ה"זאת". נראה כי פרעה כועס על אברם שלא גילה לו כי שרה היא אשתו. הדבר בא לידי ביטוי באותו פסוק פעם נוספת ב"לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי". הדגש בלמ"ד מורה על דיבור מרוגש, המדגיש את "לי". נראה שפעמיים דיבור מרוגש בפסוק אחד מורה על האווירה המתוחה והרגשית ששררה בשיחה בין פרעה לאברם.

יד,יב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ: היה צריך לכתוב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וְאֶת-רְכֻשׁוֹ, וַיֵּלֵכוּ, כלומר להקדים את 'בן אחי אברם' ל'ואת רכושו', אך התורה רומזת לנו דרך הלשון כי גם רכושו של לוט היה שייך לאברהם, ובא לו מחמת אברהם. זה נרמז גם בפסוק: וְגַם-לְלוֹט--הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם:  הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים (יג,ה).

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: מבחינה לשונית, אותם אלה שעינו הם אלה שעבדו (ועבדו אותם ועינו אותם – מדובר באותו נושא), והתהליך כולו ייארך 400 שנה. התורה רומזת לנו שבתחילת הגלות - העבריים ישלטו בעם אליו יִגלו, ואחר כך המצב יתהפך והעם הזה יְעַנֶּה את העבריים. כך היה במצרים, שיוסף וביתו שלטו במצרַים והמצריים עבדו את העבריים, עד שקם מלך חדש על מצרים (אשר לא ידע את יוסף – לא הכיר יותר בשלטון בית יוסף), ומרד בשושלת העברית ועינה את בני ישראל. ראה ביאורי לפסוק זה ב"תורה ככתבה".

טז,ה: יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: מדוע 'ביניך' ולא 'בינך'? נראה לי שתוספת היו"ד מורה על כך שיש צדדים מגוונים באישיותו של אברם, ושרה המכירה את מעלותיו של אברם, איש הטוב, החסד והאמונה, מתלוננת על הצדדים הלא-טובים שבו, כגון שאינו מגן על אשתו, הן ביחסיה עם הגר והן בכך שלא ענה לפרעה דבר על טענותיו (יב,יח).