תובנות בתורה

מאת אי"ם

פרשת בראשית

בראשית א,א: בראשית ברא אלוהים: תובנה: יש נקודת ראשית לכל היקום, ולא התפתחות הדרגתית, וודאי לא התפתחות מקרית, אלא בריאה כוללת ומכוונת על ידי אלוהים.

א,ד: וירא אלוהים את האור כי טוב: תובנה: אור הוא דבר טוב, והוא עדיף על החושך, עליו לא נאמר 'טוב'. עוד דברים טובים הם: ים, עצי פרי, השמש והירח, תנינים, רמשים ועופות כנף, חיות ובהמות, ומעל כולם – שליטת האדם בבריאה, עליה נאמר 'טוב מאד' וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד (פסוק ל"א).

א,ה: ויהי ערב ויהי בוקר: תובנה: היום מסתיים בסוף הלילה, בטרם הפצעת הבוקר של היום הבא (ואינו מסתיים בשקיעת השמש). מזה שכתוב 'ויהי בוקר', מובן שהיום הראשון נמשך עד לראשית הבוקר של היום השני. 'ויהי ערב ויהי בוקר' מתייחס לסוף היום הראשון, שהרי לא היה ערב לפני היום הראשון.

א,ה: יום אחד: תובנה: מזה שכתוב 'יום אחד' ולא 'יום ראשון' (כמו שנכתב 'יום שני', 'יום שלישי' וכו'), נראה כי ה' תכנן מלכתחילה להסתפק בבריאת העולם כפי שברא ביום הראשון (שמים וארץ, אור וחושך), וטרם תכנן בריאה נוספת. משהגיע הבוקר שלמחרתו שינה את תוכניתו, ואמר לשומעיו, כעין מפקד המצַווה על צבאו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (פסוק ו'), ובכך המשיך את הבריאה גם ביום השני. כך קרה גם בהמשך בכל יום, עד לבריאת האדם ביום השישי, שם כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (פסוק כ"ו), כעין מתייעץ עם שומעיו ומשתתף עימהם בעשייה. ביום השביעי ה' לא התייעץ עם שומעיו, אלא פעל לבדו: ויכל, ויברך, וישבות, ויקדש (ב,ב-ג).

ב,ד: אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם: תובנה: נראה כי קיימת מערכת מקבילה לחיינו בעולם הזה, והיא מערכת "תולדות השמים", שהרי סיפור הבריאה כאן שונה מסיפור הבריאה המוכר מפרק א', הן בפרטים והן במשמעות. כאן מתוארת הבריאה תחת הגדרת "תולדות השמים" והיא מקבילה (דומה ברעיון אך לא זהה) ל"תולדות הארץ". לאחר שהתורה משלימה את תיאור "תולדות השמים" בבריאת האישה (עד לסוף פרק ב') היא ממשיכה בתיאור "תולדות הארץ" (פרק ג' ואילך). העניין בולט בכתוב: וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ (ו.ו). ה' ניחם כי עשה את האדם במערכת "תולדות הארץ" בלבד (ולחיזוק נכתב: אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; ו,ז), אל לא ניחם על כי עשהו במערכת "תולדות השמים".

ב,יט: לראות מה יקרא לו: תובנה: שם של חיה או אדם קובע את מהותם בעת לידתם ובמהלך חייהם הצפוי. כך גם בקריאת שמות האישה (ב,כג), שת (ד,כה), נוח (ה,כט) ועוד.

ד,כה: כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל: תובנה: לאלוהים יש חשבונות עבור כל אדם, והוא גרם לכך שייוולד שת בעקבות מות הבל. אילולי מת הבל, שת לא היה נולד. חשבונו של ה' ניכר לא רק בלידת האדם, אלא בעיקר במהלך חייו, שהרי שושלת אדם עד נוח מכילה דווקא את שת (ה,ג) ולא את קין הגדול ממנו.

נח

ו,ט: אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים: תובנה: הדבר החשוב בתולדות האדם הוא אופיו ודרך התנהלותו (צדיק תמים, את האלוהים התהלך), ורק אחר כך מיהם ילדיו ויתר תולדותיו האישיים.

[1] ו,י: ויולד נח שלושה בנים: את שם, את חם ואת יפת: תובנה: נח החל להוליד בהיותו בן 500 (ה,לב), ולא היה אב לשלושה בנים בגיל 500. הבכור הוא יפת (אֲחִי, יֶפֶת הַגָּדוֹל; י,כא). שנתיים אחריו הוליד את שם, שהרי שם היה בן 100 בהולידו את ארפכשד שנתיים אחרי המבול (יא,י), והמבול היה בשנת 600 לנח (ז,ו), כלומר נח היה בן 502 כאשר נולד שם, ואחריו הוליד את חם (וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן; ט,כד).

[1] ו,טז: ואל אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התבה בצדה תשים: תובנה: התיבה שרדה את המבול (בניגוד ליתר הספינות שהיו אז בנמלים) כיוון שהייתה אטומה מבפנים ומבחוץ בכופר (פסוק י"ד), ונשאר רק פתח של אמה למעלה (כעין צוללות של ימינו). הפתח שבצד התיבה נועד לכניסת החיות, אך לא ניתן לסגור או לפתוח אותו מתוך התיבה, שהרי ה' סגר את הפתח (ז,טז), והיציאה הייתה ממכסה התיבה (וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה; ח,יג).

[1] ו,יח: ובאת אל התבה אתה ובניך: תובנה: אדם זקוק לשקט נפשי כדי לבצע משימות קשות, לכן ה' מצווה על נח להביא גם את בניו לתיבה למען השקט הנפשי שלו, אף כי ידוע שחם בנו לא היה צדיק, ולא היה ניצל מן המבול בזכות עצמו. הדבר חזר על עצמו עם לוט, שצווה להביא את קרוביו ולהצילם מהפיכת סדום, והוא בחר להציל את בנותיו וחתניו למען השקט הנפשי שלו, אף כי היו רשעים ולעגו ללוט על בקשתו (וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו ... וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו; יט,יד).

[1] ו,כא: והיה לך ולהם לאכלה: תובנה: חייך ופרנסתך קודמים לחיי זולתך ולפרנסתו. זאת נלמד מהקדמת 'לך' מ'להם'.

[1] ז,ו: ונח בן שש מאות שנה והמבול היה: תובנה: נח בנה את התיבה, הכין את המזון הנצרך והתכונן למבול במשך 100 שנה, מאז היותו בן 500 אז החל להוליד את בניו (ה,לב; ו,י) ואז צווה על בניית התיבה (ו,יד) ועד היותו בן 600 שנה.

[1] ח,כא: וירח ה' את ריח הניחוח ... לא אוסיף לקלל ... ולא אוסיף עוד להכות: תובנה: ריח טוב (כגון טבק הרחה, או בושם משובח) עושה טוב לאדם, הרגשת נינוחות ופיוס.

לך-לך

יב,ד: וילך אתו לוט: תובנה: אין ללוט ולזרעו כל חלק בארץ. לוט היה אדם תלותי וזקוק לליווי. הוא הובא לחרן על ידי סבו תרח, יחד עם אברם (יא,ל). כאשר אברם מצֻווה ללכת לארץ לא נודעת ("אשר אראך"), לוט "נדבק" אליו בלי שהתבקש לכך, אף שתרח היה חי ובריא, וחי עוד 60 שנה לאחר עזיבת אברם. לאחר שהלך עם אברם, אברם מתרצה ולוקחו בהיותו יתום, בן אחיו: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו (פסוק ה'). לוט ממשיך ונצמד לאברם גם בירידתו למצרים וגם בחזרתו משם (יג,א). אברם הבין את אופיו של לוט ולכן נזקק לאמירה מפורשת לתיקון המצב: "הפרד נא מעלי" (יג,ט). רק בעקבות ההיפרדות ("אחרי היפרד לוט מעמו"), ה' מראה לאברם בעיניו (מה שלא עשה בהבטחה הכללית והסתמית "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; יב,ז) את כול הארץ ומבטיח לו ולזרעו את כולה (יג,יד), ולא ללוט ולזרעו.

יד,יב: ויקחו את לוט ואת רכושו: תובנה: לוט לא נס מסדום כמו המלך לבארות החמר ושאר התושבים - להר (פסוק י'), כי בטח בדודו אברם שיבוא להצילו. כנראה הוא זה שדאג לשלוח 'פליט' לאברם ולהודיעו על השבי.

יד,כ: ויתן לו מעשר מכל: תובנה: מלכי-צדק מלך שלם, והצטרף אליו מלך סדום ("והרכוש קח לך"; פסוק כ"א), נתן מעשר לאברם, אלא שאברם לא הסכים לקבלו (יד, כג-כד).

טז,טו: ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר, ישמעאל: תובנה: אברם שמע בקולן של נשיו, שרי (פסוק ב') והגר. הציווי על קריאת השם 'ישמעאל' ניתן להגר על ידי המלאך (פסוק י"א), וכנראה היא אשר בקשה את אברם שיקרא לבן כך, שהרי ה' לא התגלה יותר לאברם במשך 13 שנה, עד היותו בן 99 (יז,א).

יז,יב: ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא: תובנה: ברית ה', כולל החובה להימול, חלה לא רק על מי שאביו או אמו יהודים ("מזרעך"), אלא על כל מי שתחת שליטת היהודי, כגון עבד שנולד בבית היהודי (יליד בית) או נכרי שנקנה על ידו (מקנת כסף). כיוון שהדבר עשוי להיראות תמוה, מדגישה התורה את חובת המילה לבן נכר שבבית היהודי, על ידי הכפלת המילה 'הימול': הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ (פסוק י"ג).

וירא

יח,ה: ואקחה פת לחם: תובנה: אברהם ידע איך לשכנע אורחים לחסות בצילו, שהרי התכוון להביא להם עוגות, בקר וחמאה, אך ידע שאם יציע להם זאת – יסרבו, לכן הציע רק פת לחם ומעט מים.

יח,ח: ואקחה חמאה וחלב, ובן הבקר: תובנה: אברהם לא שמר את כללי ההפרדה בין בשר וחלב הנהוגים בימינו.

כ,ז: כי נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה: תובנה: נביא הוא אדם שמסוגל לתקשר ישירות עם ה' ולבקש ממנו בקשות (מעין ה"צדיק" של היום), ולא דווקא אדם שיודע מה יקרה בעתיד.

כב,א: והאלוהים ניסה את אברהם: תובנה: ה' ניסה את אברהם רק פעם אחת, במה שמכונה "עקידת יצחק". רק כאן התורה מתנסחת בלשון "ניסיון". רק כאן בקשת ה' מאברהם, לעקוד את בנו, נראית כניסיון ומבחן לאמונתו בה', בדבר שאינו מתקבל על הדעת. יתר הקשיים שהיו לאברהם, המכונים "ניסיונות", ניתן לראות בהם גם חשבון של תועלת מול הפסד. בעקידת בן – אין ניתן לראות שום תועלת.

כב,ה: ואני והנער ... ונשובה אליכם: תובנה: מותר לשקר אם זה נעשה לצורך עבודת ה'. אברהם אינו מתכוון לחזור עם הנער, שהרי צֻווה לעקוד אותו, אלא שכדי לא לעורר את חשדם של נעריו – משרתיו, ובכך למנוע מעצמו קיום ציווי ה', הוא משקר להם.

חיי שרה

כד,ד: אל ארצי ואל מולדתי תלך: תובנה: אברהם התכוון להשיא את יצחק בנו רק למשפחתו, ולא רק להימנע מלהשיאו לבנות כנען, שהרי אמר לאליעזר 'ואל מולדתי', לא רק 'אל ארצי'. אכן אליעזר הולך ל'עיר נחור' (פסוק י') ובה כל 'בנות אנשי העיר' (פסוק י"ג) הן למעשה ממשפחת אברהם.

כד,סו: ויספר העבד ליצחק: תובנה: העבד מדווח על מסעו רק ליצחק ולא לאברהם ששלחו למסע, כי משעה שאליעזר ביצע את שליחותו, אברהם אינו צד בחתונת יצחק ורבקה. כנראה אברהם לא היה גר בסמוך ליצחק, אלא גר עם קטורה אשתו החדשה. נראה כי היה נתק ביחסים בין אברהם ויצחק על רקע "עקידת יצחק". (ראה ביאורי לבראשית כה,א: אפשרות אחרת, הזויה אך אפשרית: לאחר עקידת יצחק שרה לא יכלה לסלוח לאברהם על מעשהו שכמעט גרם למות בנה, לכן נפרדה ממנו, השאירה אותו בבאר שבע ועברה לגור עם יצחק בקרית ארבע. לכן מתה שם, ואברהם בא מבאר שבע לספוד לה ולקברה. מכיון ששרה עזבה אותו, הוא הוסיף ולקח אשה, בעודו צעיר יחסית, שהרי רק כשהיה קרוב לגיל 140 שלח את אליעזר להביא כלה ליצחק (שהרי יצחק היה בן 40 בקחתו את רבקה), ואז כתוב עליו "זקן בא בימים". זה מסביר גם מדוע יצחק לא היה גר עם אביו).

תולדות

כה,יט: אברהם הוליד את יצחק: תובנה: הדבר החשוב בתולדות יצחק הוא ייחוסו, בן אברהם. מקומות אחרים בהם התורה מציינת כדבר ראשון בתולדות אישים שונים הם (וכולם בספר בראשית בלבד): אדם – בדמות אלוהים עשה אותו (ה,א), נוח – איש צדיק ותמים (ו,ט), שם – ילד את ארפכשד (יא,י), תרח – הוליד את אברם (יא,כז), ישמעאל - ואלה שמות בני ישמעאל (כה,יב), עשו – לקח את נשיו מבנות כנען (לו,א), יעקב – בן שבע עשרה היה רועה את אחיו בצאן (לז,א). הדבר הראשון (וכנראה גם החשוב) המצוין בתולדותם של אישים אלה (למעט אדם המאופיין בדמיונו לאלוהים) הוא במעשיהם. רק יצחק מאופיין כדבר ראשון, בייחוסו.

כו,ז: ויאמר אחותי היא: תובנה: נראה שהרעב היה כאשר יעקב ועשו כבר גדלו ועזבו את בית הוריהם, שאם לא כן, היו הילדים מעידים על כך שרבקה היא אמם ולא דודתם. ברור שהרעב היה לאחר שיעקב ועשו היו לפחות בני 16, שהרי אברהם מת כאשר הם היו בני 15 (הם נולדו כאשר יצחק היה בן 60, ואז אברהם היה בן 160, ונפטר בן 175), וכתוב "הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם" (כו,א). לי נראה שהם היו בני כ- 30 ופנו לדרכם (ולכן אנשי המקום לא ידעו אם רבקה היא אחותו או אשתו של יצחק), ויצחק אז בן כ- 90, עוד לפני שכהו עיניו (כאשר היה לפחות בן 100).

כז,ד: בעבור תברכך נפשי בטרם אמות: תובנה: יצחק זכה לאריכות ימים גם יחסית לאביו ולבנו (אברהם מת בגיל 175, יצחק – 180, יעקב – 147) וגם ביחס לעצמו, שהרי בעת שהתכונן לברך את עשו, יצחק היה לפחות בן 100 (עשו היה לפחות בן 40, ויצחק הולידו בגיל 60, כלומר היה לפחות בן 100), ולכל היותר בן 130 (כי יעקב הגיע לחרן לאחר ברכת יצחק, בגיל 70, ואז היה יצחק בן 130), כלומר חי עוד 50–80 שנה לאחר שאמר לעשו "הנה-נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי" (כז,ב).

כז,יט: כאשר דברת אלי: תובנה: יעקב שיקר לאביו בלי שהצטווה לכך על ידי אמו. אמו אמרה לו "והבאת לאביך ואכל" (פסוק י') בלי שהכינה אותו למקרה ואביו ישאל שאלות. נראה שיעקב התבייש מאביו בגלל שקר זה, ונמנע מלבקרו במשך עשרות שנים, אף אחרי חזרתו מחרן, עד סמוך למותו של אביו (יעקב חזר מחרן לאחר שהוליד את יוסף בגיל 91, שהרי יעקב היה בן 130 בהתייצבו לפני פרעה, ויוסף אז היה בן 39. אביו יצחק אז היה בן 151. מסופר שביקר את אביו לאחר מות רחל והולדת בנימין, ולאחר ישיבתו באזור מגדל-עדר; לה,כז).

ויצא

כח,יא: ויפגע במקום וילן שם: תובנה: יעקב כיוון עצמו במתכוון (לשון "ויפגע", פגיעה מכוונת) למקום הידוע למשפחה ("וירא את המקום מרחוק"; כב,ד) מאז עקידת אביו יצחק, על הר המוריה. המרחק מבאר שבע להר המוריה (כ- 60 ק"מ) הוא גדול ליום הליכה אחד, מהבוקר עד לשקיעה, אך אפשרי, בעיקר לאדם הבורח מאחר. יש להניח כי יעקב חשב שעשו לא ירע לו במקום זה שכבר התקדש במשפחה, ולכן כיוון פעמיו דווקא לשם. בבוקר יעקב לקח מאבני המקום, הר המוריה (פסוק י"ח), ומיד המשיך משם צפונה לכיוון חרן, והגיע למקום אחר ("ויקרא שם המקום ההוא"; פסוק י"ט), אותו כינה "בית-אל".

כט,כה: ויהי בבוקר והנה היא לאה: תובנה: יעקב השתכר במשתה שערך לכבודו לבן (פסוק כ"ב), לכן לא יכול היה להבדיל בלילה בין לאה לרחל. כנראה לבן השקה במכוון ביין חריף את יעקב, כדי שלא יוכל להבחין בתרמית.

כט,לא: כי שנואה לאה, ויפתח את רחמה, ורחל עקרה: תובנה: לה' יש חשבונות משלו, שלא בהכרח נוכל להבינם. ה' ראה שלאה שנואה והחליט לעודד אותה על ידי פתיחת רחמה וגם בכך שירע לאחותה ("ורחל עקרה").

ל,יז: וישמע אלוהים אל לאה: תובנה: ה' שומע את תפילות המתפללים אליו, ברצותו נענה (כגון ללאה, כאן, ולרחל, בפסוק כ"ב) וברצותו אינו נענה (למשה: ואתחנן ... ויתעבר; דברים כג-כו). אנו רשאים לבקש מה' כל אשר נחפוץ, הוא ישמע לנו, ויעשה כרצונו.

לא,יח: לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען: תובנה: אדם מצווה לכבד את אביו ואת אמו כל ימי חייו ובכל עת. יעקב צווה לשוב אל ארץ מולדתו (פסוק י"ג) אך הוא רואה בציווי זה סיוע למצוות כיבוד הורים. גם לבן הבין את כמיהתו זאת של יעקב ("כי נכסוף נכספת לבית אביך"; פסוק ל').

וישלח

לב,ד: וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו: תובנה: יעקב התכוון להתעמת עם אחיו עשו, ולפתור אחת ולתמיד את המתח ביניהם, בטרם יגיע לאביו בארץ כנען. עשו ישב בארץ שעיר היא אדום, והיא בחלק הדרומי של עבר הירדן המזרחי. ליעקב הייתה אפשרות להיכנס לארץ מגלעד שבצפון (שם נפרד מלבן) דרך מעבר "אדם" שבמרכז עבר הירדן המזרחי, או דרך אזור הכנרת ועמק בית שאן. בכל זאת יעקב הלך ושלח מלאכים לדרום, לעבר ארץ שעיר, כדי לא להשאיר את ה"פצע המדמם" שביחסיו עם עשו. יעקב לא הסתיר את כוונתו: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו ... אוּלַי יִשָּׂא פָנָי (פסוק כ"א). הוא אמנם חשש מהמפגש (פסוק ח') ולכן תחבל תחבולות שונות כיצד להצליח במשימתו , כגון שליחת מנחה מכובדת לעשו, להעניק כבוד רב לעשו מ"עבדך יעקב", לשלוח מספר עדרים עם רווח ביניהם, ועוד. כוונתו הייתה ברורה – ליישר ההדורים עם אחיו, ואכן כך היה (לג,טו-טז).

לב,כז: לא אשלחך כי אם ברכתני: תובנה: יעקב הבין שהאיש שנאבק עמו אינו סתם איש, אלא שליח אלוהי. לאחר מאבק של לילה שלם בו גבר יעקב על האיש, נגיעה בלבד של האיש בכף הירך שגרמה לו לנקע, הביאה את יעקב למסקנה כי האיש הוא שליח אלוהי הקשור באויביו, ולכן דרש ממנו כניעה מוחלטת בצורה של ברכה. אכן האיש ברך את יעקב (פסוק ל').

לג,ד: וירץ עשו: תובנה: עשו הבחין שיעקב צולע (לב,לב), ואינו יכול לרוץ אליו ולחבקו, ולכן יעקב רק עבר והשתחווה (פסוק ג'). עצם הצליעה סללה את הדרך לעשו לרוץ לבדו לקראת אחיו. מכאן תובנה נוספת: ה' מכוון הכול, אפילו הצליעה של יעקב הייתה מכוונת לרכך את שונאו עשו ולהפכו לאוהבו.

לד,יג: ויענו בני עקב ... במרמה: תובנה: מותר לרמות בשביל למנוע טומאה ("הכזונה יעשה את אחותנו"; פסוק ל"א) וכדי להשיג יעדים נעלים.

לה,כד: בני רחל – יוסף ובנימין: תובנה: כל עוד האישה חיה – יש לה זכות לקרוא שם לבנה הנולד לה, ולאחר מותה – הזכות עוברת לאב. כל בניו של יעקב נקראו בשם על ידי הנשים, ואילו לאחר מות רחל, ולאחר שנתנה לבנה שם 'בן-אוני', השם שנתן לו יעקב, 'בנימין', הוא זה שנקבע לדורות.

לו,לא: לפני מְלָך מלך לבני ישראל: תובנה: נראה שהתורה נכתבה בתקופת המלוכה, שהרי התורה מציינת כאן את מלך ישראל. יכול להיות שהכוונה היא ליהודה שמלך על אחיו (יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; מט,ח), אם כי מעולם לא כונה 'מלך'.

וישב

לז,ד: וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום: תובנה: שנאה אינה מאפשרת דיבור של שלום (בנחת ובכבוד). עצם השנאה העבירה את אחי יוסף על דעתם, כך שלא היו מסוגלים ("לא יכלו") להתנהג אתו בדרכי שלום, כעין התנהגות לא נשלטת. יוסף לא שנא אותם ולכן הוא מסוגל לדבר אתם שלום, ואכן אביו שולחו לשכם לראות את שלומם ("לך נא ראה את שלום אחיך"; פסוק י"ז).

לח,כד: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף: תובנה: דיין (וכל אדם) צריך לבדוק היטב ולשמוע את הצד השני בטרם ינקוט עמדה או יפסוק את הדין. יהודה הודה מאוחר יותר ("צדקה ממני"; פסוק כ"ו) שלא נהג כשורה כאשר פסק דין מוות בשריפה לתמר. הדבר בולט גם בהתנהגות פוטיפר: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר (לט,כ), וזאת מבלי שאפשר ליוסף להציג את גרסתו להאשמת אשתו.

מ,ז: מדוע פניכם רעים היום: תובנה: ראוי לאחראי על אנשים להביט בפניהם ולחוש את כאבם, כפי שעשה יוסף בראותו את פניהם של שני סריסי פרעה.

מ,ח: הלוא לאלוהים פתרונים: תובנה: כול שאלה – יש לה מענה בידי ה'. יוסף מתבטא במילה 'הלוא', כלומר 'ודאי שכך'.

מקץ

מא,ח: ויספר פרעה להם את חלומו, ואין פותר אותם לפרעה: תובנה: בפתרון חלומות יש ללכת אחר נטיית הלב של החולם, שהרי פרעה התייחס לשני החלומות כאל חלום אחד ("ויספר להם את חלומו"), ואילו החרטומים התייחסו אל החלומות כאל שני חלומות נפרדים ("ואין פותר אותם"). יוסף הבין את נטיית לבו של פרעה ומיד אמר "חלום פרעה אחד הוא" (מא,כה).

מא,לט: אין נבון וחכם כמוך: תובנה: פותר חלומות אינו קוסם אלא חכם ונבון, המבין דבר מתוך דבר. אין אפשרות לפתור חלום באמצעות דימויים קבועים, אלא יש להבין את הדימויים על רקע גורמים נוספים, כגון מילים, כפילות העניינים, נטיות לבו של החולם ועוד.

מב,א: ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו: תובנה: אדם מתבייש להציג עצמו כרעב. יעקב בוש להציג עצמו כרעב, לכן לא שלח עבדים מאנשי ביתו להביא אוכל ממצרים אלא דווקא את בניו, שמא יתגלו ("למה תתראו") לאנשי הבית כרעבים וחסרי כל.

מג,א: והרעב כבד בארץ: תובנה: הסיבה להתנהלות האנשים כפי שהם מתנהלים היא הפרנסה והמזון. יעקב משנה את התנהלותו ושולח את בנימין לאחר שהפרנסה הקשה וחוסר המזון לא אפשרו יותר קיום ("ונחיה ולא נמות"; פסוק ח').

מג,יד: ואל שדי יתן לכם רחמים: תובנה: ה' הוא הנותן לאדם כל מחסורו, וקובע את מחסורו ואת סיפוקו. הדבר היה ידוע גם למצרים, שהרי האיש הממונה על בית יוסף אמר לאחים: "אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם" (פסוק כ"ג).

ויגש

מד,יח: ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה: תובנה: אדם גדול ומכובד – אין ראוי שיכעס. יהודה מבקש את יוסף שלא יכעס ומנמק זאת במעמדו הרם של יוסף.

מה,ו: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר: תובנה: מנהיג חייב לשמור את סודות המדינה, ולא לגלותם אף לא לעמו. יוסף לא גילה, אלא לפרעה ולחרטומיו, שצפויות שבע שנות רעב, ועתה הוא מספר זאת לאחיו המופתעים. מהלך סודי זה אפשר ליוסף להשתלט על כל אדמות מצרים וכספם של תושבי מצרים וכנען (מז,יד). אילו גילה זאת ברבים בעת ששמע את חלום פרעה, היו התושבים במצרים ובכנען גם הם נערכים לכך, חוסכים ושומרים לעצמם מזון לעת הקשה. גם יעקב, תושב כנען, לא ידע את הצפוי לקרות (פסוק י"א).

מה,כ: ועינכם אל תחוס על כליכם: תובנה: מעבר דירה גורר בהכרח נזקים לרכוש. פרעה צופה את הנזק ושולח עגלות, גם כדי לשאת את כל המשפחה, וגם כדי למזער את הנזק בעת המעבר מכנען למצרים. הוא מבטיח להם פיצוי על האובדן הצפוי ומבטיח להם את טוב כל ארץ מצרים.

מו,ז: בניו ובני בניו אתו: תובנה: אדם מתייחס לניניו כמו אל נכדיו, כאילו גם ניניו הם "בני בניו". התורה מונה בין "בניו ובני בניו (= נכדיו)" של יעקב גם את ניניו: חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה, ואת חבר ומלכיאל בני בריעה בן אשר.

ויחי

מז,לא: השבעה לי: תובנה: אדם רשאי לפעול בכל דרך אפשרית כדי לוודא שבקשותיו לאחר מותו ימולאו. יוסף אמנם הבטיח לאביו "אנוכי אעשה כדברך" (פסוק ל'), אך יעקב לא מסתפק בכך, אלא מעגן זאת בשבועת יוסף וכן בציווי כל בניו על כך (מט,כט-לג).

מח,ה: אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי: תובנה: סב המתייחס לנכדיו כאל בניו רשאי להתערב בעיצוב דמותם וחינוכם של נכדיו. נכדי יעקב, אפרים ומנשה, התייחדו בעיני יעקב כבניו, אך שאר הנכדים, אפילו אחיהם של אפרים ומנשה שנולדו להם במצרים – לא נחשבו כבניו.

נ,כ ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה: תובנה: אי אפשר לפעול כנגד רצון ה'.

== חזק חזק ונתחזק. סוף התבוננות "תובנות בתורה" לאי"ם, לספר בראשית. ==

שמות

א,ט: רב ועצום ממנו: תובנה: עם ישראל התרבה והתחזק, ועבר מבחינה מספרית את המצרים. אם נביא בחשבון שעם ישראל רק הלך והתרבה במשך שנות העבדות (פסוק י"ב), ואם בצאת ישראל ממצרים היו כ- 600,000 גברים ישראלים בגיל צבא (60-20), הרי שלמצרים היו הרבה פחות מזה. בכל זאת העם פחד מן המצרים, וזאת מכמה סיבות: חוסר אמצעים כספיים ("וישימו עליו שרי מיסים" – פסוק י"א - גרם לעניות העם, ובעקבות כך לחולשה), חוסר בצבא לוחם ("בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"; יג,יז) ומיראה מאדוניהם - משעבדיהם.

ב,י: ויגדל הילד, ותביאהו לבת פרעה: תובנה: משה גדל בבית אמו עד שנגמל. משגדל הביאה אותו אמו לביתה של בת-פרעה. משה לא נחטף מאמו, אלא הובא על ידה לבית פרעה במסגרת הסכם הנקה בשכר. משה ידע את מוצאו ("ויצא אל אחיו"; פסוק י"א), ובכל זאת זכה לביקורת מהעם על שהרגיש מעין נסיך מצרי ("מי שמך לאיש שר ושופט עלינו"; פסוק י"ד). פרעה, בניגוד לבתו ("ויהי לה לבן"; פסוק י'), לא התייחס אל משה כאל נכדו, ובקש להרגו על כי הרג איש מצרי. משה הוכיח כי היה בעל כוח גופני רב: הרג את המצרי, הושיע את בנות יתרו מהרועים, השקה את הצאן. משה הוכיח גם את חוש הצדק שלו, כי השקה גם את צאן הרועים שגירשו את בנות יתרו (כתוב "וישק את צאנם" ולא 'את צאנן'; פסוק י"ז). ועוד הוכיח משה את טוב ליבו, בכך שהסכים ("ויואל"; פסוק כ"א) לגור עם יתרו ולשאת את בתו צפורה.

ב,כג: ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוהים: תובנה: תפילה כנה ועמוקה אל ה', בצורה של זעקה ,שוועה ונאקה, מגיעה ליעדה, אל האלוהים: "וישמע אלוהים את נאקתם"; פסוק כ"ד.

ד,ח: והיה אם לא יאמינו לך: תובנה: גם לאדם נוכרי יש "בחירה חופשית", כלומר החופש לבחור את דרכי פעולתו ומחשבותיו. ה' לא ידע לספר למשה אם פרעה וחרטומיו יאמינו לשני האותות שלו, זה תלוי ב"בחירה החופשית" שלהם. זה מצביע על כך שעניין ה"בחירה החופשית" קיים גם אצל המצרים.

ו,א: ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו: תובנה: יציאת מצרים נערכה בשני שלבים: שליחה וגירוש. שלב השליחה הוא ביוזמת ה': שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי (ד,כג), ושלב הגירוש הוא ביוזמת פרעה: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם (יב,לט). ה' מבטיח למשה שפרעה יבצע "ביד חזקה" ובכל כוחו את שני השלבים, כך שהיציאה ממצרים תהיה מוחלטת.

ויקרא

[1] ז,לח: להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני: תובנה: ה' ציווה להקריב קרבנות (עולה, מנחה, חטאת, אשם, קרבנות המילואים, זבח ושלמים) רק במדבר סיני, ולא כציווי גורף להקריב גם בבית המקדש העתידי. זה מסביר את קביעתו של הנביא ירמיהו: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח (ירמיהו ז,כב), כלומר לפי ירמיהו ה' ציוה את העם על עולה וזבח רק לתקופת המשכן במדבר, ולא לעתיד. התורה לא התכוונה כאן לציין את מקום הציווי ("במדבר סיני") שהרי את המיקום כבר קבעה בראשית הפסוק ("אשר ציוה ה' את משה בהר סיני").

[1] יז,יד: דם כל בשר לא תאכלוּ: תובנה: בשר הציד מותר באכילה, רק דמו אסור. מכאן שאין צורך לשחוט את החיה והעוף המותרים באכילה, אלא הריגתם, בדרך ציד או באופן אחר, מתירה את אכילתם.

[1] יח,ו: אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה: תובנה: גילוי ערוה (חשיפת המקומות הצנועים שבגוף, דבר העלול להביא למשכב אסור) אסור רק בין קרובי משפחה שנזכרו: אב, אם, אם חורגת (אשת האב), אחות מאב ומאם, נכדה מבן ומבת, אחות חורגת שנולדה בבית האב, דודה (אחות אב ואחות אם, ואשת דוד), כלה (אשת בן), גיסה (אשת אח), אישה ובתה ונכדתה, אישה ואחותה בעוד אחותה בחיים, אישה נידה, אישה נשואה. כל יתר הנשים, כולל נוכריות, אינן אסורות בגילוי ערוה.

וישב

מ,ח: הלוא לאלוהים פתרונים: תובנה: כול שאלה – יש לה מענה בידי ה'. יוסף מתבטא במילה 'הלוא', כלומר 'ודאי שכך'.

מקץ

ויגש

ויחי

נ,כ ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה: תובנה: אי אפשר לפעול כנגד רצון ה'.

== חזק חזק ונתחזק. סוף התבוננות "תובנות בתורה" לאי"ם, לספר בראשית. ==

שמות

וארא

ו,ט: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה: תובנה: עבודה קשה גורמת לחוסר אמון וחוסר יכולת ביקורת נכונה. כאשר משה בא אל העם ועשה לעיניהם את האותות, הם האמינו לו (וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; ד,לא). עתה, מקוצר רוח ומעבודה קשה – הם לא היו מסוגלים לשמוע לו ולהאמין לדבריו.

ז,א: ראה נתתיך אלוהים לפרעה: תובנה: אין לערער אחר דברי אלוהים. ה' עונה למשה על טענתו כי פרעה לא ישמע לו כיון שהוא (משה) ערל שפתיים (ו,ל), כלומר דיבורו סתום וקשה. תשובת ה' כי משה יהיה לפרעה לאלוהים מורה על כך שדבר אלוהים הוא סופי ומוחלט, ללא כל ערעור, אף אם הדיבור אליו קשה ולא ברור.

ואהרן אחיך יהיה נביאך: תובנה: 'נביא' הוא שליח המביא בנאמנות את דבר מְשַלְּחו. תשובת ה' למשה על טענתו כי דיבורו קשה היא, כי אהרון יהיה מביא דברו, ובכך דיבורו יובָן. 'נביא ה'' הוא שליח המביא את דבר ה' בנאמנות.

בא

י,א: הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו: תובנה: מנהל עובד בצוות ומושפע ממנו. ה' הכביד לא רק את לבו של פרעה אלא גם של עבדיו, אחרת הם היו משפיעים עליו לשחרר את העם מוקדם יותר, ואז ה' לא היה שת על פרעה ועמו את כל האותות שרצה. אכן, העבדים הם אלה שדרבנו את פרעה לפעול, גם בזירוז הגירוש (וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם; י,ז), וגם בחרטה מן הגירוש (וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ; יד,ה).

יא,ב: וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה: תובנה: יש לשמור על כללי צניעות, גם בעניינים כספיים. כאשר משה קבל את השליחות להוציא את העם ממצרים, ה' הבטיח לו (ג,כב) שאישה לבדה תשאל (כלומר תבקש ותדרוש) משכנתה ומגרת ביתה כסף וזהב (שלמעשה נגזלו מן היהודים באמצעות שרי המיסים; א,יא). עתה נראה שאם אישה לבדה תעסוק במלאכת גבייה זאת היא תתקל בבעיות צניעות, כי בבתי השכנות יימצאו גברים שאין להם יותר צאן ובקר, ולכן לא יהיו בשדות אלא בביתם. לכן ה' משנה את הציווי, לכך שגבר ישאל וידרוש את כספו מרעהו הגבר, ואישה תשאל ותדרוש מאישה שכנה ומגרת ביתה.

יב,ו: והיה לכם למשמרת: תובנה: יש להתכונן לקראת החג ולהכין את צרכי החג מבעוד מועד, אך לא להגזים בהכנות, אלא רק במשך חמישה ימים לכל היותר. בעשור לחודש יש לקחת שה, ואז לברר כמה מבני המשפחה יימנו עליו לאכלו בליל היציאה ממצרים, וכמה אוכל הם רגילים לאכול ("במכסת נפשות, איש לפי אכלו"), ואז לשמור ("והיה לכם למשמרת", ולא לפעולות נוספות) את השה המיועד לקרבן עד יום ה – 14 בחודש בין הערביים. כך גם לגבי חג הסוכות, החל חמישה ימים לאחר יום הכיפורים.

יב,מא: ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים: תובנה: הדברים מתרחשים לפי תוכנית אלוהית, ומיד באותו היום עצמו, בו הגיע הזמן הקצוב לכך מאת ה' ("ויהי מקץ ... בעצם היום הזה"). הביטוי "בעצם היום" מופיע בתורה עשר פעמים (בראשית ז,יג; יז,כג; שמות יב,יז ועוד), ותמיד מורה על 'ממש באותו היום'. ה' מוציא את העם ממצרים ממש באותו יום בו הגיעה העת שתכנן זאת מראש.

יב,מט: תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם: תובנה: נוכרי הגר בארץ ישראל חייב לקבל עליו את חוקי התורה, כולל מילה (פסוק מ"ח), אחרת לא יוכל לגור בארץ ("בתוככם").

בשלח

יד,יב: חדל ממנו ונעבדה את מצרים: תובנה: אסון עלול להפוך אדם ממאמין בה' לחסר אמונה בה', ונס גלוי עשוי להפוך חוסר אמונה לאמונה מוחלטת בה'. רדיפת המצרים אחרי בני ישראל דחקה את כל רושם הנס שעשו על העם מכות מצרים, ואילו נס קריעת ים סוף וחצייתו הביאה את העם להאמין בה' ובמשה (פסוק ל"א).

טז,ד: ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא: תובנה: הפרנסה בידי ה', ותלויה במעשינו. ה' נותן לעם מָן בשפע, ויכלו ללקט ביום אחד עבור כל השבוע, אך הוא מגביל אותם ללקיטה ליום אחד (חוץ מיום ששי), כדי להגדיל את אמונם בו, ולמען נסותו אותם. ה' קובע את גודל הפרנסה, ואנו צריכים לטרוח וללקט לצורך פרנסתנו, ולחשב את צרכי אותו יום בלבד.

טז,ח: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע: תובנה: האכילה הנכונה, המספיקה והבריאה לאדם היא בשר, אך לא לשובע, בערב ולא בלילה, ואילו בבוקר - לחם, אך לשובע. בין הבוקר לערב – אין ארוחות נוספות. גם במצרים אכלו כך: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע (פסוק ג'). מאכלים נוספים הם תאווה פסולה למזון: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר יא,ד-ה).

טז,לה: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה ... עד בואם אל קצה ארץ כנען: תובנה: משה לא כתב את כל התורה, ודאי לא את פסוק זה. הפסוק כתוב בלשון עבר ('אכלו', 'עד בואם'). הפסקת אכילת המן התרחשה אחרי מות משה, לאחר שיהושע הכניסם לארץ, בגלגל שבעבר הירדן המערבי: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן (יהושע ה,יב), לכן לא משה כתב זאת.

יתרו

יח,א: וישמע יתרו ... כי הוציא ה' את ישראל ממצרים: תובנה: השמועה ששמע יתרו הופצה על ידי המצרים, וכללה רק את עובדת היציאה של עם ישראל ממצרים, ולא את הנזקים שספגו המצרים ב"עשרת המכות". לאחר שיתרו נפגש עם משה, משה מעדכן אותו: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם (פסוק ח'), ובזה יתרו שמח (פסוקים ט-י), כלומר יתרו לא שמע עד כה שמצרים ועמו הוכו בידי ה'. נראה שהמצרים הפיצו את השמועה ששמע יתרו - עובדת יציאת עם ישראל ממצרים, ובכך הסתירו מפני העמים מסביב את עובדת הכאתם ב"עשרת המכות".

יח,כ: והזהרתה אתהם, את החוקים ואת התורות: תובנה: ה' מאפשר מרחב מסוים של בחירה חופשית ודרך אישית-ייחודית בקיום המצוות. לפי המשך הפסוק, ה'חוקים' הם "הדרך אשר ילכו בה", ואילו ה'תורות' הן "המעשה אשר יעשון". יתרו מציע למשה ללַמד את העם הן את רוח המצוות והן את המצוות עצמן. 'רוח המצוות' היא הכוונה והטעם שבמצוות, מה תחומי המותר והאסור בקיומן (כפי רוחב הדרך), הוראה והַכוונה על 'הדרך אשר ילכו בה'. כאשר העם יבינו ו"יתחברו" אל רוח המצוות, הם יהיו יותר עצמאים בעבודת ה', ויזדקקו פחות למשה ולשופטים שיְמנה. גם המילה 'והזהרתה' עם הא בסופה מלמדת על הרחבה של האזהרה, לא רק למצווה המעשית אלא גם לרוחה ולכוונתה.

יט,יז: ויוצא משה את העם: תובנה: פגישה עם ה' – היא דבר מפחיד ומחריד. ה' מצווה על משה להכין את העם למפגש זה: "והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום הזה ירד ה' לעיני כל העם" (פסוק י"א). העם לא ידע מה תהיה טיבה של פגישה זאת. כאשר היו ביום השלישי קולות וברקים, העם במחנה נחרד מאד (פסוק ט"ז), לכן משה היה צריך להוציא את העם מהמחנה (בשכנוע מיוחד, באיום או בכוח), כדי להוליכם "לקראת האלוהים" ולהביאם להתייצב בתחתית ההר. הפחד לא חלף אף לאחר שכבר התרגלו לשמוע ולראות את הקולות והלפידים: וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ (פסוקים יד-טז).

כ,ח: ששת ימים תעבוד: תובנה: יש לעבוד ששה ימים בשבוע, לא חמישה ימים ולא כל מספר ימים אחר. מטרת העבודה היא כדי להעיד בכל עת כי ה' הוא שברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי (פסוק י'). 'עבודה' היא כל מלאכה שאדם עושה (המשך פסוק ח'), גם להנאתו, ולאו דווקא לפרנסתו. מכיוון שיש חיוב לעבוד ששה ימים, החיוב לעבוד חל גם כאשר לאדם יש כסף כדי צרכו. במשך ששת ימי השבוע, בַּטָּלה בלא עבודה – אסורה. לעומת זה, בשבת יש חיוב לבטול מכל מלאכה שבני האדם עושים במשך ששת ימי השבוע, ולא רק מהמלאכה המסוימת שהאדם עושה בעצמו: "לא תעשה כל מלאכה" (פסוק ח'), ולא "כל מלאכתך".

כ,כב: על מזבחי ... אשר לא-תִגָּלה ערוותך עליו: תובנה: עבודת ה' מחייבת צניעות. עלייה במדרגות גבוהות אל המזבח, גורמת לחשיפת איברים צנועים. ה' צִוָּה: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד, לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה; מִמָּתְנַיִם וְעַד-יְרֵכַיִם, יִהְיוּ (שמות כח,מב). לבוש זה נצרך לא רק לעבודת ה', אלא גם ביום-יום (ראה עניין חשיפת הערווה של נוח לעיני חם בנו; בראשית ט,כב-כג).

משפטים

כא,י: שארה כסותה ועונתה: ש: מהו 'עונתה'? ת: מקום דיור הולם, מלשון 'מעון'. מדובר באמה עבריה שאביה מְכָרָהּ לַאדון, והיא הייתה מיועדת להינשא לבן האדון. האדון החליט לקחת לבנו אישה אחרת (ראשית פסוק י'), ובכל זאת חלות על האדון כמה חובות: לא למכור אותה לעם נכרי (פסוק ח'), לדאוג לה לכלכלה טובה, ללבוש ולדיור הולמים. לא סביר שהוא צריך לדאוג לה גם למילוי צרכיה המיניים.

כב,כ: כי גרים הייתם בארץ מצרים: תובנה: אסון מתמשך שבא על אדם צריך ללמדו פרק מוסר להמשך דרכו בחיים. הגירות במצרים היא דוגמא לאסון מתמשך שאמור לחנך את העם איך להתנהג עם גרים בקרבו. עניין זה מוזכר בתורה עוד שלוש פעמים מלבד כאן: ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כג,ט), הגר הגר אתכם (ויקרא יט,לד), ואהבתם את הגר (דברים י,יט).

כב,ל: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו: תובנה: כלב אינו חיית בית. מקום הכלב – בשדה, ושם יש להאכילו בבשר הטרפה.

כג,טז: וחג האסיף בצאת השנה, באוספך את מעשיך מן השדה: תובנה: השנה מסתיימת בסוף חודש אלול ומתחילה בראש חודש תשרי. אסיף התבואה נחשב ל'צאת השנה', והוא מתרחש בסוף הקיץ, עד סוף חודש אלול. לאחר מכן, בתשרי, אפשר לחגוג בשלוות הגוף והנפש את חגי תשרי (זיכרון תרועה, יום הכיפורים, חג הסוכות).

כג,כא: כי שמי בקרבו: תובנה: שם ה' רמוז בתוך שמו של המלאך (יש אומרים, ה'משיח') שישמור את העם בדרך ויביאו לארצו בבטחה )פסוקים כ-כג).

כד,ז: כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע: תובנה: יש לקיים ולבצע את המצוות, אף בלי שאנו מבינים טעמיהן. העם מבטיח למשה שיעשה ויקיים את כל מצוות ה', ואחר כך גם יבין ('נשמע'), אך המעשה אינו מותנה בהבנה מוקדמת.

תרומה

כה,ח: ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם: תובנה: כדי שה' ישכון בתוכנו, יש לעשות מקדש. לא די בעשיית המקדש, אלא ה' צריך לקדשו: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט,מד-מה).

כה,כא: ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך: תובנה: ציוויי הקמת המשכן וכליו נאמרו למשה בשלושה שלבים: שלב א': ציווי הכנת הארון נאמר לו לפני שעלה להר, שם קיבל את לוחות העדות בסוף 40 הימים שהיה בהר. הציווי נאמר לפני העלייה להר, כדי שמשה יוכל להכין את הארון. אֶתֵּן – לשון עתיד. שלב ב': בתוך כדי השהייה בהר משה צֻווה להכין את השולחן והמנורה וכליהם: וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם--אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר (פסוק מ'). מָרְאֶה – לשון הווה. שלב ג': ציווי הקמת המשכן עצמו נאמר אחרי שירד מן ההר: וַהֲקֵמֹתָ, אֶת-הַמִּשְׁכָּן: כְּמִשְׁפָּטוֹ--אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ, בָּהָר (כו,ל). הָרְאֵיתָ – לשון עבר. לפי סדר הכתובים, נראה שגם הציוויים על בגדי הכהונה ומזבח הקטורת (פרשת תצוה) נאמרו לאחר שירד מן ההר. בעניין מזבח הקטורת נאמר: וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת--לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, שָׁמָּה (ל,ו), והרי הפרוכת היא חלק מציוויי בניית המשכן עצמו (כו,לא), שנאמרו לאחר הירידה מההר.

תצוה

כח,לה: ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו, ולא ימות: תובנה: ה' משתמש בקולות בקביעתו מי יחיה ומי ימות. רק הכהן הגדול לבש את מעיל האפוד שעל שוליו עשויים פעמוני זהב ורימונים המשמיעים קול בעת הליכת הכהן (פסוקים לג-לד), והוא לבש את המעיל רק בשרתו ("והיה על אהרן לשרת"). קולות אלה שמשו את ה' לקבוע אם הנכנס לשרת בקודש הוא אכן הכהן הגדול, כי רק לו, כאמור, היה מעיל כזה.

כח,מ: ומגבעות תעשה להם: תובנה: רק בני אהרן הכוהנים, והכוהנים שעבדו במשכן או במקדש בתקופות מאוחרות יותר, חבשו מגבעות וכיסוי ראש, כדי לכבד את מעמד עבודתם ("לכבוד ולתפארת"). לפי הפיסוק (המובע על ידי טעמי המקרא) ניתן להבין שכותנות ואבנטים היו לבוש נפוץ ומוכר לכל אדם, אך המגבעת (כובע מוגבה בצורת גבעה, מעין כיפה) לא הייתה לכל אדם, אלא היא הייתה הלבוש המיוחד, "לכבוד ולתפארת", לכהן בעת עבודתו. אהרן והכוהנים הגדולים שאחריו שמו מצנפת על ראשם (כט,ו). חבישת המגבעת, כמו יתר בגדי הכהונה, נצרכה רק בעת עבודתם: וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (פסוק מ"ג). יתר העם לא עבדו במשכן ולכן גם לא חבשו מגבעות או כיסוי ראש אחר.

כי תשא

ל,יג: זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל: תובנה: קיים שוויון כלפי ה' בין כל בני העם. אפשר היה לתת מחצית השקל ועוד סכום לתרומה, או שאדם עשיר ישלם עבור אדם עני את מחצית השקל, ובכל זאת התורה מצווה שכל אחד ייתן, ובדיוק מחצית השקל, זהה למה שנתן כל אחד אחר מן הנפקדים בעם. הכסף שימש "לכפר על נפשותיכם" (פסוק ט"ז), ובכפרה זאת כולם שווים באותה מידה.

לא,ג: ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה: תובנה: ה' הוא זה שמאפשר את הכישרונות באדם. ה' מחליט מי יהיה בעל הכישרון ('ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור'; פסוק ב'), והוא זה שמחדיר בו את הכישרון לבצע דברים מיוחדים, וקובע איזה כישרונות (לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאת, ובחרושת עץ ובכל מלאכה; פסוקים ד-ה). ה' בוחר במי להחדיר את הכישרון אם יש בו כבר ניצוץ וכסיפה לכך: וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה (פסוק ו').

לב,י: ועתה הניחה לי: תובנה: במצבים מסוימים ה' מתחשב בדעתו ובמעשיו של האדם. ה' כביכול מבקש רשות ממשה לכלות את העם, כלומר מתחשב בדעתו ובמעשיו. אין זה אומר שה' כבול לרצון האדם, אלא מתחשב בו. וכן מצאנו שה' מתייעץ עם הסובבים אותו לפני שברא את האדם ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"; בראשית א,כו).

לג,ג: כי לא אעלה בקרבך: תובנה: ה' נטש את ישראל בעקבות חטא העגל, והמשיך להשגיח על העם באמצעות מלאך )פסוק ב'). עקב שאלותיו של משה, ה' נעתר להוליך רק את פניו (פסוק י"ד), מבלי יכולת לראותם (פסוקים כ', כ"ג). משה לא משלים עם כך, ומבקש כי ה' ילך עמם (לד,ט). ה' אינו נעתר למשה ומאפשר לראות את מעשי ה' בלבד ולא את ה' (לד,י).

לד,כז: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל: תובנה: רק עשרת הדברים (פסוק כ"ח) מחייבים לנצח את עם ישראל כלפי ה'. כל דבר אחר, כולל תורה שבעל פה ופסיקות של צדיקים וחכמים, אין לו תוקף של דבר ה'. רק 'הדברים האלה', ולא דברים אחרים.

ויקהל – פקודי

לה,א: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל: תובנה: חשוב שמנהיג ישתף את העם (וכן מעביד את עובדיו, מפקד את פיקודיו, אב את משפחתו וכדומה) במשימות המשותפות העומדות על הפרק. שיתוף זה עשוי ללכד את העם ולדבקו בהצלחת המשימה. הביטוי 'כל-עדת' מופיע בתורה 26 פעמים, ומורה על חשיבות השיתוף בין כל חלקי העם.

לה,לד: ולהורות נתן בלבו: תובנה: כישרון ההוראה – הוא מתנה מאת ה'. ה' נתן לבצלאל בן אורי ולאהליאב בן אחיסמך את הכישרון לא רק לעשות את מלאכת המשכן אלא גם להורות וללמד אחרים ("כל איש חכם לב"; לו,ב), כדי שיהיו צוות גדול של בוני המשכן, שהרי במצרים לא עסקו במלאכות מעין אלה.

מ,כ: ויקח ויתן את העדות אל הארון: תובנה: משה שמר את לוחות העדות בצמוד אליו במשך כשמונה חודשים, מהירידה מהר סיני בפעם השנייה ועד לראש חודש ניסן, עת הקמת המשכן (מ,יז). כאשר היה הארון מוכן, לקחם ונתנם בארון. כאשר ירד מן ההר נאמר: וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר (לד,כט), ומאז לא הוזכרו לוחות העדות, עד ללקיחתם ונתינתם בארון.

ויקרא

ב,יג: וכל קרבן מנחתך במלח תמלח: תובנה: יש למלוח מלח רק על קרבן מנחה פרטי, שהאדם החליט להביאו מיוזמתו ("מנחתך"), ולא על קרבן מנחה אחר שנקבע על ידי ה' (מנחת סולת, ביכורים ועוד). רק כאן (בפסוק י"ג) מכל התורה נאמר 'מנחתך', וזה נאמר שלוש פעמים בלשון נוכח ולא סתם 'מנחה' (מנחתך, מנחתך, קרבנך), ורק בסמיכות ל'מנחתך' – 'קרבנך' נאמר שלוש פעמים שיש למלוח מלח, ולא בסמיכות למנחה אחרת. ניתן לשער את משמעות המלחת המלח בשני אופנים: חיזוק הענווה (הקרבן שהאדם יזם יהיה מלוח ולא תאווה למאכל, כגון הבאת מנחה עם סולת במרחשת שמן) והשפעתה של הבאת המנחה לאורך ימים ('ברית מלח' מוזכר בהקשר של נצחיות: לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה; במדבר יח,יט).

ד,כ: וכפר עליהם הכהן – ונסלח להם: תובנה: סליחה מאת ה' תבוא לאחר כפרת כהן או בקשה ישירה מה'. כפרה של כהן וסליחה ליחיד ולציבור מופיעה כמתכונת קבועה (ד,כו; ד,לא; ד,לה; ה,י; ה,כו ועוד). יש כפרה שהיא לצורך טהרה (ויקרא יב,ז; יב,ח; יד,כ ועוד), אך אין סליחה ללא כפרה על ידי כהן, למעט בשני מקרים: תפילה ישירה לה' ("ויאמר ה' סלחתי כדבריך"; במדבר יד,כ) והפרת נדר באופן המותר ("וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה"; במדבר ל,ו).

ויקרא

צו

ו,יא: כל אשר יגע בהם – יִקְדָּש: תובנה: נגיעה במנחה או בחטאת, וכן במזבח ובכלי המשכן – גורמת לקדושה. התורה מרבה לדבר על נגיעה הגורמת לטומאה (ויקרא ה,ג; ז,יט; טו,ה; במדבר ד,טו; יט,טז; ועוד). עניין הנגיעה הגורמת לקדושה נזכר כאן בעניין קרבן המנחה (פסוקים ז-יא), וכן בעניין תורת החטאת (פסוקים יח-כ). עוד נזכרת הנגיעה הגורמת לקדושה בעניין נגיעה במזבח (שמות כט,לז), נגיעה בכלי המשכן (שמות ל,כט) ובעניין הנגיעה במחתות קורח (במדבר יז,ג).

ז,לח: להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני: תובנה: ה' ציווה להקריב קרבנות (עולה, מנחה, חטאת, אשם, קרבנות המילואים, זבח ושלמים) רק במדבר סיני, ולא כציווי כללי ותמידי להקריב קרבנות, גם לא בבית המקדש העתידי. התורה לא התכוונה כאן לציין את מקום הציווי ("במדבר סיני") שהרי את המיקום כבר קבעה בראשית הפסוק ("אשר ציוה ה' את משה בהר סיני"). זה מסביר את קביעתו של הנביא ירמיהו: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח (ירמיהו ז,כב), כלומר לפי ירמיהו ה' ציוה את העם על עולה וזבח רק לתקופת המשכן במדבר, ולא לעתיד.

שמיני

י,יג: כי כן צֻוֵּיתִי: תובנה: יש מצוות שאין להן הסבר הגיוני, ויש לבצען כי כך ציווה ה' את משה. משה לא מסביר מדוע יש לאכול את המנחה הנותרת מאישי ה' במקום קדוש, אלא מנמק זאת ("כי") בכך שכך ציווה אותו ה'. הדבר מופיע בתורה רק עוד פעם אחת, בשמונת ימי המילואים, בציווי וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים ... כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי (ויקרא ח,לה). בפעמים אחרות שמשה מוסר את מצוות ה' הניסוח שונה, ואינו מורה על כך שאין לו (למשה) הסבר למצווה, כגון 'כאשר ציווה ה'', 'ציווה ה' לעשות', ועוד.

יא,יב: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים – שקץ הוא לכם: תובנה: יש להקפיד הקפדה יתרה ומיוחדת במאכל דגים אסורים (שאין להם סנפיר וקשקשת). פסוק זה חוזר על הנאמר בפסוק י', ומכאן התובנה שהתורה מדגישה במיוחד את איסור מאכל החי שאין לו סנפיר וקשקשת, בכל סוג של מים.

תזריע – מצורע

תזריע:

יב,ח: ואם לא תמצא ידה די שה: תובנה: התורה מתחשבת בעניין הקרבת קרבנות חובה במצב הכלכלי של המקריב או המקריבה. העניין חוזר על עצמו בעניין המיטהר מצרעת: וְאִם-דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת (יד,כא). התורה אינה מתחשבת במצב הכלכלי במקרה של הקרבת קרבנות רשות (כגון מנחה, עולה, שלמים), אלא קובעת קרבן אחיד לכל המקריבים מרצונם.

מצורע:

טו,לא: ולא ימותו בטומאתם: תובנה: טומאה עלולה להביא למיתה. מוות יתרחש כאשר יהיה בית מקדש ("משכני"), והטמא יטמא את המשכן ("בטמאם את משכני").

אחרי מות – קדושים

אחרי מות:

טז,לד: לחוקת עולם, לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה: תובנה: כל אדם חוטא בהכרח לפחות פעם אחת בשנה. התורה מצווה לחזור על טקס הכפרה לעם ישראל מידי שנה ביום הכיפורים (פסוק כ"ט), כלומר ודאי העם חטא. אילולי היה חטא – לא היה צורך בכפרה. הטקס כולל כפרה לכהן הגדול ולבני ביתו (פסוק י"א) ולעם כולו (פסוק י"ז).

יז,יד: דם כל בשר לא תאכלוּ: תובנה: בשר הציד מותר באכילה, רק דמו אסור. מכאן שאין צורך לשחוט את החיה והעוף המותרים באכילה, אלא הריגתם, בדרך ציד או באופן אחר, מתירה את אכילתם.

יח,ו: אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה: תובנה: קרבה גופנית לגילוי ערוה (קירוב גוף אל גוף תוך חשיפת המקומות הצנועים, דבר העלול להביא למשכב) אסורה רק בין קרובי משפחה שנזכרו: אב, אם, אם חורגת (אשת האב), אחות מאב ומאם, נכדה מבן ומבת, אחות חורגת שנולדה בבית האב, דודה (אחות אב ואחות אם, ואשת דוד), דוד, כלה (אשת בן), גיסה (אשת אח), אישה ובתה ונכדתה, אישה ואחותה בעוד אחותה בחיים, אישה נידה, אישה נשואה. כל יתר הנשים המותרות לאדם, אינן אסורות עליו בקרבה לגילוי ערוה. ברשימת האסורים נכללים שני גברים: אב (פסוק ז') ודוד (פסוק י"ד), ואיסורם בא לחזק את איסור נשותיהם (האם, או אשת האב, והדודה), וכן לציין איסור משכב זכר (הנזכר בפסוק כ"ג).

קדושים:

יט,ב: כל עדת בני ישראל, ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי קדוש, אני ה' אלוהיכם: תובנה: קדושה קיימת רק בעם ישראל ולא באומות אחרות. קיימת אבחנה בין הביטויים 'אני ה' אלוהיכם' ל'אני ה''. ראה ביאורי "מדוע דווקא" לפסוק י"ב, וקיצורו: "הביטוי 'אני ה'' מתייחס לכל אדם, ואילו 'אני ה' אלוהיכם' מתייחס דווקא לבן עם ישראל. בפרשת 'קדושים' הייצוג של שני הביטויים שווה (10 מופעים לכל ביטוי). 'אני ה'' בא בהקשרים אוניברסאליים. ... הבדלת ישראל מן העמים מבוטאת על ידי הביטוי 'אני ה' אלוהיכם' ...". מהי אם כן ההבחנה בין ישראלי לגוי? קדושה (יט,ב; כ,ז), שמירת שבת (יט,ג), איסור עשיית אלוהי מסכה (יט,ד), לקט ופאה (יט,ט-י; כג,כב), ערלה (יט,כה), איסור אובות וידעונים (יט,לא), אהבת הגר (יט,לד), מסחר צודק והוגן (יט,לו; כה,יז), ירושת הארץ (כ,כד). אבחנות נוספות בין ישראלי לגוי מצויות בפרשות אחרות: איסור שיקוץ הנפש והיטמאות (יא,מג), ראיית ניסים גלויים (שמות טז,יב; דברים כט,ה), שמירת ה' על עם ישראל אף בהיותם בגלות (כו,מד), תקיעה בחצוצרות לזיכרון לפני ה' (במדבר י,י), ציצית (במדבר טו,מא).

אמור

כא,א: ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא: תובנה: היטמאות כהן תחול עליו בלי תלות במעשי אחיו הכהנים, לעומת קרחה בראש, גילוח פאת הזקן ושרטת בבשר (פסוק ה'), אפילו של חלק מהכהנים, הגורמים לסילוק הקדושה מכל הכהנים ולחילול ה' (פסוק ו'). הפנייה של משה היא אל הכהנים ברבים (ואמרת אליהם), אך המשך הפנייה היא ביחיד (סוף פסוק א' ופסוקים ב-ד). לאחר מכן, בעניין הקרחה, הגילוח והשרטת הפנייה היא שוב ברבים (פסוקים ה-ו), מכאן שעניין ההיטמאות הוא עניין אישי, וענייני הקרחה, הגילוח והשרטת הם עניינים ציבוריים.

כא,ט: כי תֵחֵל לזנות: תובנה: זנות מחללת את קדושת הכהן. 'תֵּחֵל' מלשון 'חילול', כלומר זנות הבת מחללת את קדושתה (ועונשה: "באש תשרף") ואת קדושת אביה, כל עוד היא תחת חסותו וחינוכו.

כב,ז: כי לחמו הוא: תובנה: הכהן התפרנס רק מן הקודשים שהביאו בני ישראל. מדובר באנשים מזרע אהרן הכהן (פסוק ד') שהגיעו למצבים שונים של טומאה. טומאתם תותר עם ערב (לאחר השקיעה) כדי לאפשר להם לאכול. אין להם מאכל אחר מלבד התרומה, ועל זה מורה הפסוק 'כי לחמו הוא', ולא מאכל אחר, כלומר רק זאת פרנסתם.

כב,כז: שור או כשב או עז כי יוולד, והיה שבעת ימים תחת אמו: תובנה: התורה מתחשבת ברגשותיהם ובצערם של בעלי החיים. כמו-כן איסור השחיטה באותו יום של חיה ובנה (פסוק כ"ח) הוא מטעם של צער בעלי חיים.

כג,טז: תספרו חמישים יום: תובנה: יש לספור חמישים ימים בימי 'ספירת העומר', ויש לספור ביום. הספירה מתחילה ביום ("ממחרת השבת"; פסוק ט"ו), ומסתיימת ביום ("חמישים יום"). מיד לאחר הספירה, בבוקרו של יום החמישים, מתחיל מועד יום הביכורים, התלוי ביום ראשית הקציר עליו החליט הציבור ("ראשית קצירכם", בְרבים; פסוק י'). יום זה אינו בתאריך קבוע (בניגוד לשאר המועדים), אלא תלוי במזג האוויר, תנאי הגידול וכד'. הכהן יניף את העומר תמיד ביום ראשון בשבוע ("ממחרת השבת"), וממילא מועד יום הביכורים יחול תמיד ביום ראשון בשבוע.

כג,מ: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר: תובנה: יש לקחת (או ליטול) את 'ארבעת המינים' ביום הראשון של חג הסוכות, אף אם יום זה חל בשבת. התורה לוקחת בחשבון שתאריך ה- 15 בחודש השביעי יכול לחול בשבת, ובכל זאת מצווה ללקחם ביום הראשון. לגבי שאר ימי חג הסוכות יש לשמוח (סוף פסוק מ') ולחגוג (פסוק מ"א), וכן לשבת בסוכה (פסוק מ"ב). נראה שאין חיוב לקחת (ליטול) גם בשאר ימי חג הסוכות את 'ארבעת המינים'.

בהר

כה,ב: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם: תובנה: מצות שמיטה תחול על היחיד רק לאחר שכל הציבור יבוא לארץ להתיישב בה. המצווה מתחילה בלשון רבים (פסוק ב'), ממשיכה בלשון יחיד (פסוקים ג-ט), וחוזרת ללשון רבים (פסוקים י-כד). להבנתי, מוסד ציבורי כגון הממשלה או בית הדין היה מכריז על שנת השמיטה הראשונה שש שנים לאחר שכל העם בא לארץ ("כי תבואו" - לשון רבים, פסוק ב'), אך היחיד היה סופר בעצמו את השנים (פסוקים ח-ט: "וספרת לך ... והיו לך ... והעברת", לשון יחיד), ומקיים בעצמו את כל מצוות השמיטה והיובל.

כה,יט: ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה: תובנה: הצלחה כלכלית היא המצב הבטוח עבור האדם. ה' מבטיח שאם יקיימו את חוקיו וישמרו את משפטיו, יישבו על הארץ לבטח (פסוק י"ח). מהות הביטחון מוסברת בפסוק י"ט: "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה". הדאגה למצב הכלכלי ניכרת גם בפסוק כ': "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית". מכאן שמצב בטוח הוא פרנסה מובטחת (וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם ... לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים ; פסוק כ"א).

כה,מ: ונמכר לך ... עד שנת היובל יעבוד עמך: תובנה: עבד עברי שנמכר שלא ביוזמתו, מתוך כורח, ישתחרר ביובל, ואילו עבד עברי שהחליט ביוזמתו למכור עצמו לעבד, יעבוד 6 שנים. בספר שמות כא,ב כתוב: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ואילו כאן כתוב שהעבד "ונמכר לך", בעל כורחו של העבד. העבד המשתחרר ביובל מקבל גם את אחוזתו שנמכרה (פסוק כ"ח), ואינו דומה לעבד המשתחרר בשנה השביעית, שמכר את עצמו ביוזמתו אך לא בהכרח מכר את אחוזתו, ואם מכר את אחוזתו, היא לא בהכרח שבה אליו.

בחוקותי

כו,ג: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו: תובנה: חוק הוא רוח המשפט, כיוון הדרך הרצויה, ולכן בחוק יש 'ללכת', ואילו מצוות ה' הן מעין פקודות מוחלטות שאותן יש לבצע ולשמור בלי הרהור מהי הדרך הנכונה. 'ללכת' בחוק נראה כאילו המשפט אינו קבוע לנצח, אלא כל דור ותובנותיו, חוקיו והליכותיו, רשאי לשנות ולאמץ משפטים כפי צרכיו המשתנים ובהסכמת הנהגת הציבור, ובלבד שיהיו במסגרת 'חוקותי', כלומר כיוון הדרך שה' התווה לנו בתורה. לעומת זה המצוות מאת ה' ("מצוותי") הן פקודות שלא ניתנות לשינוי אלא לשמרן ולקיימן כמות שהן לנצח.

כו,ד: ונתתי גשמיכם בעתם: תובנה: ה' קובע מראש מכסת גשמים לכל מקום, ומוריד אותם בכמות ובעיתוי שהוא בוחר, הנקבעים לפי מעשי בני האדם ביחסם אל מצוות ה'. כן הדבר ביחס ליבול הארץ ולפרי עץ השדה (המשך פסוק ד'), ביחס לשלום והביטחון מן האויבים (פסוק ו'), ביחס לפריון (פסוק ט') וביחס להימצאות ה' בקרבנו (פסוק י"ב).

כז,יב-יד: והעריך הכהן אותה (את הבהמה הטמאה) בין טוב ובין רע ... והעריכו הכהן (את הבית) בין טוב ובין רע: תובנה: אין ערך קבוע לבהמה טמאה (כגון סוס או חמור) ולבית, והערכת כהן נחשבת כסופית, אף אם העריכם כלפי מעלה או כלפי מטה ('בין טוב ובין רע'). זאת בניגוד לכל שאר ההקדשות, כגון המקדיש את ערך עצמו או את ערך קרוב משפחתו, את שדה אחוזתו או את שדה מקנתו, שלהם יש ערך קבוע, ולכוהן אין נגיעה בקביעת ערכם.

במדבר

א,ב: כל זכר לגולגלותם: תובנה: כאשר ה' מצווה לשאת ולמנות את בני ישראל, השיטה היא ספירה לפי גולגולת האדם הנִמנה, או לפי משפחת בית אבותיו (ג,טו) או לפי שמו בלבד (ג,מ). הציווי לספור לפי מחצית השקל (שמות ל,יב-יג) חל רק כאשר היוזמה למפקד באה מצד משה או העם ("כי תשא", לרצונך), אך אם המפקד בא כציווי מאת ה', הרי הספירה היא לפי גולגלות או שמות. כן נפקדו בלי מחצית השקל גם בני לוי (במדבר ג,טו), בני קהת (במדבר ד,ב) וכן בני גרשון (במדבר ד,כב), וכן כל בכור זכר בבני ישראל (במדבר ג,מ), כי מפקדים אלה נערכו במצוות ה'.

ג,א: ואלה תולדות אהרן ומשה: תובנה: משה הרגיש חלק בלתי נפרד ממשפחתו הקרובה של אחיו הגדול אהרן. בני משה לא היו אתו במדבר, ודאי לא ב"מעמד הר סיני", שהרי "ביום דיבר ה' את משה בהר סיני" בני משה (גרשום ואליעזר) היו עם אמם צפורה במדין. יתרו הביא אותם למדבר אל משה (שמות יח,ו), אך נראה שחזרו עמו למדין בעת שעזב, כי לא נזכרו יותר וגם לא צפורה אמם.

ג,לט: כל פקודי הלויים ... כל זכר מבן חודש ומעלה, שניים ועשרים אלף: תובנה: עם ישראל כולו מנה כ- 1,652,000 נפשות מבני חודש ומעלה. ידועה הספירה של 603,550 גברים בני 20 ומעלה (א,מו). אם נניח שגיל הפטירה הממוצע היה 80, הרי שמבני חודש ומעלה היו כ- 804,000 גברים (שליש יותר מבני 20 ומעלה). נוסיף לזה את מניין בני לוי בני חודש ומעלה, הרי שסך הגברים בעם ישראל בני חודש ומעלה הוא כ- 826,000, ובהנחה שמספר הגברים זהה למספר הנשים, הסך הכולל הנו כפול, דהיינו כ- 1,652,000 נפשות.

ג,מג: ויהי כל בכור זכר ... שנים ועשרים אלף שלושה ושבעים ומאתים: תובנה: כל גבר מבני ישראל הוליד בממוצע 18 ילדים (מאישה אחת או יותר). סך הגברים בבני ישראל בלי שבט לוי, בני חודש ומעלה, מנו כ- 804,000 (ראה תובנה לפסוק ל"ט), ואלה הולידו 22,273 זכרים בכורים (ג,מו), ובהנחה שהסיכוי לבכור זכר או בכורה נקבה הוא שווה, הרי שהיו 44,546 בכורים ובכורות, ובהנחה שכל הגברים הולידו ילדים (וכמובן שלכל אחד יש בכור אחד או בכורה אחת), הרי שכל גבר הוליד בממוצע 18 ילדים (804,000 חלקי 44,546).

נשא

ד,מח: ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים: תובנה: מעט גברים מבני לוי חיו אחרי גיל 50. בני לוי מגיל חודש ומעלה הם 22,000 (במדבר ג,לט). בני לוי מגיל 30 עד 50 מונים כאמור 8580 גברים. אם נניח שהתפרסות הלויים שווה בכל הגילים, הרי בגילאי 30-0 אמורים להיות פי כ 1.5 מאשר בני 50-30, דהיינו 12,870. מכאן שבני 50-0 אמורים להיות 21,450 (= 8580+12870). כיוון שנמנו 22,000 לויים מבני חודש ומעלה, הרי שרק כ 550 גברים בערך זכו לעבור את גיל ה- 50, ואולי אפילו פחות, כי חלקם הם בני פחות מחודש, שלא נמנו.

ה,יח: ופרע את ראש האשה: תובנה: אישה נשואה אינה מחויבת בכיסוי שער ראשה. מדובר באישה שבעלה חושד בה בסטייה מדרך הישר, אך עדיין לא הואשמה (וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה; פסוק י"ט), אלא נמצאת בבדיקת החשד. אם כיסוי השער של אישה נשואה היה חובה, הרי שפריעתו וחשיפתו לזרים, בטרם הוכחה אשמתה, היה אסור על הכהן. נראה שנשים נהגו להתקשט ולקשור את שער ראשן, אך לא כחיוב. פריעת הקשר בשער הוא במסגרת ניסיון הכהן להביא את האישה להודות במעשיה (פסוקים י"ט – כ"ה), אם אכן עשתה כפי שחשד בעלה.

ה,לא: וניקה האיש מעוון, והאשה ההיא תשא את עוונה: תובנה: אם האישה נוקתה מאשמה – האיש ייענש על חשדו באשתו ועל שגרם לה ביזיון. התורה קובעת שהאיש נקי מעוון במקרה שאכן האשה סטתה ואשמתה הוכחה. מכאן שהאיש אינו נקי מעוון, אם הוכחה חפותה של אשתו.

ו,כג: כה תברכו את בני ישראל: תובנה: קיים נוסח אחד, אחיד ויחיד ("כה", ולא אחרת) לברכת כהן את בני ישראל. הברכה כולה נאמרת בלשון נוכח וביחיד, כי היא אישית וישירה לאדם: יברכך, ישמרך, פניו אליך, ויחונך, וישם לך. אם יעשו כן, יגרמו הכהנים ששם ה' יושם על בני ישראל (פסוק כ"ז), וה' יברך את הכהנים.

בהעלותך

יא,כב: הצאן ובקר ישחט להם ..., אם את כל דגי הים יאסף להם? תובנה: לצורכי אכילה, דג נחשב כְּבָשר, ושניהם אינם נאסרים באכילה עם חלב. העם התאווה לבשר (תנה לנו בשר ונאכלה; יא,יג; וכן: מי יאכילנו בשר; יא,יח), ומשה חוזר על הבטחת ה': ואתה אמרת בשר אתן להם (יא,כב), ושואל: הצאן ובקר ישחט להם ... אם את כל דגי הים יאסף להם (יט,כב), כלומר אין הבדל בין דג לבשר לצורך מילוי תאוות הבשר של העם. מכאן ניתן להבין שכְשם שלא יכול להיות איסור אכילת דג עם חלב (כי לדג אין 'חלב אמו'), כך גם אין איסור אכילת בשר עם חלב.

יא,כג: הֲיד ה' תקצר? תובנה: אין דבר שה' אינו יכול לעשות. אין מצב "קצר" מיכולתו של ה'.

יא,כט: ומי יתן כל עם ה' נביאים: תובנה: לדעת משה, המצב הרצוי לה' הוא שכל העם יתנבא ויינתן עליו רוח ה'. משה מבין שלְשֵם כך נבנה המשכן ("ושכנתי בתוכם"; שמות כה,ח ומקומות נוספים), ושזה רצון ה': וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט,ו).

שלח לך

יג,ב: איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו: תובנה: כדי להקנות תוקף להחלטה חשובה, יש להתייעץ עם כל הגורמים הקשורים להחלטה זאת. משה יכול היה ללכת בעצמו או לשלוח אדם אחד או שניים או שלושה למשימת הריגול (כפי ששלח יהושע ליריחו), ובכל זאת העדיף להסתכן ולשלוח קבוצה גדולה, וזאת כדי להרחיב את ההסכמה הציבורית למסקנות העתידות.

יג,כג: ויבואו עד נחל אשכול: תובנה: התורה מציינת שמות מקומות על שם מאורע חשוב שקרה או שיקרה שם, ולא בשמם המוכר בהווה. השם ל'נחל אשכול' ניתן רק אחרי שכרתו בו את האשכול הענק (פסוק כ"ד), וכבר כשבאו לשם המקום מצוין בתורה כ'נחל אשכול'. כן הדבר בעניין בבל (בראשית יא,ט), בארות יצחק (בראשית כ"ו), פניאל (בראשית לב,לא), בית אל (בראשית לה,טו), מסה ומריבה (שמות יז,ז) ובמקומות רבים נוספים. יש מקומות ששמם הקודם השתנה עקב המאורע החשוב, כגון אבל מצרים (שהיה קודם 'גורן האטד'; בראשית נ,יא). כאשר התורה מציינת שוב את 'נחל אשכול' היא אינה מסבירה יותר מה מקור השם (במדבר לב,ט; דברים א,כד).

יג,לג: ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם: תובנה: יש לדבוק באמת לפי מחשבתנו, ולא לעשות חשבונות של אחרים, מה יגידו ומה יחשבו. המרגלים ודאי לא שוחחו עם הנפילים, שהרי היו במשימה חשאית, ולא ידעו מה הנפילים חושבים עליהם. המחשבה כי 'וכן היינו בעיניהם' היא זאת שגרמה להם לפחד ולהפחיד את העם, שמא לא תהיה אפשרות לנצח את יושבי הארץ, מחשבה שהובילה לחטא גדול, ובעקבותיו לחוסר אמונה בה' (יד,ג-י), ולעונש גדול (פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר--דֶּרֶךְ יַם-סוּף; יד,כה).

יד,יא: עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנא לא יאמינו בי: תובנה: חוסר אמון וחוסר הכרת הטוב, כמוהם כנאצה. לא מצאנו שהעם ניאץ וקילל את ה', ובכל זאת ה' רואה זאת כנאצה. ה' מכיר בעיוורון של העם מלקבל את ה"אותות אשר עשיתי בקרבו" ומלהאמין בו בעקבות כך, ורואה אותם כמנאצים.

יד,כח: כאשר דברתם באוזני, כן אעשה לכם: תובנה: יש להיזהר בדיבור רע על עצמנו, שמא נגרום לנו רע, בבחינת "ברית כרותה לשפתיים". העם בקש: לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ (פסוק ב'), וה' העניש: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה (פסוק כ"ט). וכן אמר העם: וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת (פסוק ג'), וה' מעניש: אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ (פסוק ל').

קורח

טז,א: ויקח קורח: תובנה: די באדם אחד כדי לעורר מהומה גדולה. קורח יזם את המחלוקת לבדו, שהרי כתוב 'ויקח' ולא 'ויקחו קורח ... ודתן ואבירם ... ואון ... ואנשים מבני ישראל', מכאן שקורח לבדו יזם את המחלוקת, והצטרפו אליו דתן ואבירם ויתר 250 האנשים מבני ישראל. חיזוק לכך ניתן לראות מדברי משה אל ה': הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף (פסוק כ"ב), והכוונה ב'האיש אחד' היא לקורח.

טז,יג: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש: תובנה: דתן ואבירם (וכנראה גם יתר עדת קורח) הכירו בכך שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. הם מתלוננים על כך שמשה סילק והרחיק אותם ('העליתנו', בארמית 'סליק', וכאן במשמעות 'סילק') מארץ ישראל ('מארץ זבת חלב ודבש'), ולקח אותם למות במדבר. אין כוונתם לסילוק ממצרים, כי מצרים מעולם לא כונתה 'זבת חלב ודבש', ולא היה בה דבש, שהרי כאשר אחי יוסף יורדים למצרים להביא מזון לאביהם, יעקב אומר להם: וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ (בראשית מג,יא).

טז,כה: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם: תובנה: למען השלום, מנהיג צריך לעשות הכול, אפילו להפחית מכבודו. משה קרא לדתן ואבירם ונענה בשלילה (פסוק י"ב). משה מוחל על כבודו, והולך אליהם כדי להציל את העם הסובב אותם, ואולי אף את דתן ואבירם. גם הפעם נענה בשלילה ב"שפת הגוף", כאשר הם יצאו לקראתו 'ניצבים' (זקופים וגאים בסירובם לדבר עם משה) בפתח אוהליהם, יחד עם נשיהם וילדיהם (פסוק כ"ז).

יח,כא: ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד: תובנה: מעשרות הן חובה כל עוד מתקיימת עבודה באוהל מועד או במשכן או בבית המקדש. התורה מסבירה מדוע יש להפריש מעשר ללוי, כיוון שהוא עובד למען הציבור באוהל מועד. מכאן שכל עוד הלוי אינו עובד באוהל מועד, או כאשר כלל לא מתקיימת עבודה בבית המקדש (כמו בימינו), אין להפריש כלל מעשרות. חיזוק נוסף לכך הוא: כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם, חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד (פסוק ל"א), כלומר, כאשר הלוי אינו עובד – אינו מקבל שכר, דהיינו מעשרות. נראה שכן הדבר ביחס לתרומות, כי יש לְאוכלן בקודש הקודשים בלבד, כלומר בעת עבודת הכהנים: בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, תֹּאכְלֶנּוּ (פסוק י').

חוקת

יט,ב: זאת חוקת התורה: תובנה: תוקפה של כל 'חוקה' הוא לנצח, 'לעולם'. מתוך 28 מופעים של המילה 'חוקת' בתורה (וכולם בספרי שמות, ויקרא, במדבר), 21 מהם באים בצמד המילים 'חוקת עולם' (המופע הראשון בשמות יב,יד, והאחרון בבמדבר יט,כא). 7 המופעים האחרים הם: חוקת הפסח (3 מופעים: שמות יב,מג; במדבר ט,יב; ט,יד), חוקת משפט (2 מופעים: במדבר כז,יא; לה,כט), זאת חוקת התורה (2 מופעים: במדבר יט,ב; לא,כא). 'חוקה' אינה מציינת חוקים אשר אין להם הסבר, אלא חוקים שתקֵפותם לנצח, 'חוקת עולם'.

יט,ט: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, למי נידה: תובנה: אפר הפרה האדומה אמור להישמר ("למשמרת") ולשמש את בני ישראל לנצח, ולא יהיה צורך בעתיד להקריב שוב פרה אדומה. מי הנידה הם ערבוב של מים באפר הפרה האדומה, ואותם המים, בתוספת מים אחרים, אמורים לשמש לנצח ("למשמרת למי נידה") לצורך טהרת 'טמא מת'. הפרה האדומה היא מצווה חד-פעמית, לפיה יש לתת את הפרה דווקא לאלעזר הכהן (וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; פסוק ג'), ולא לכהן הגדול בכל דור, שהרי אהרן הכהן עדיין היה חי ושימש בתפקידו, ובכל זאת צוותה התורה להביא את הפרה דווקא לאלעזר בנו. אם בכל זאת יאזלו מי הנידה המהולים באפר הפרה האדומה בעתיד, ולא תמצא פרה אדומה, ההיטהרות תהיה בעפר של קרבן חטאת כלשהו (וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; פסוק י"ז). התורה מציינת 'עפר' ולא 'אפר', וכן 'חטאת' ולא דווקא פרה אדומה. שני דברים נשארים בגדר 'חוקת עולם', והם, שאם תִּמָּצא פרה אדומה, הרי שאוסף האפר יטמא עד הערב (וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת-בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם--לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוק י'), וכן מי שיטמא ולא יתחטא, נפשו תיכרת (וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא. וְהָיְתָה לָהֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוקים כ-כ"א).

כ,י: המן הסלע הזה נוציא לכם מים: תובנה: יש לקיים את דבר ה' בנאמנות ולגרום בכך לקידוש ה'. משה ואהרן הציגו את עניין הוצאת המים מהסלע, לא כשליחות מאת ה', אלא כמעשה שבא מכוחם ("נוציא לכם מים"). ה' קובל על מעשיהם, בכך שלא קִדְּשו את שמו: לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פסוק י"ב).

כא,ג: וישמע ה' בקול ישראל: תובנה: ה' שומע את תפילות עם ישראל ונדריו (פסוק ב').

בלק

כב,ב: את כל אשר עשה ישראל לאמורי: תובנה: הפעולה הראשונה בסדרת פעולות עושה את הרושם החזק ביותר. בלק התרשם דווקא ממה שעשה ישראל לאמורי (כא,כד), ולא משאר ניצחונות ישראל שהיו בהמשך, על יעזר (כא,לב) ועל עוג מלך הבשן (כא,לה). בלק גם התרשם ופחד מההתיישבות של בני ישראל בערי האמורי (וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי; כא,כה), ואילו במלחמה נגד יעזר ועוג ישראל רק ירש וכבש, אך לא התיישב שם.

כב,ט: מי האנשים האלה עמך: תובנה: ה' מכוון את האדם אל הדרך הנכונה שילך בה. ה' יודע מי הם האנשים שבאו אל בלעם, שהרי זאת הסיבה שהוא מתגלה אל בלעם, אלא שבעצם השאלה 'מי האנשים האלה עמך' ה' גורם לבלעם לחשוב ולענות לעצמו אם דרכו נכונה. בלעם אכן מרחיב את התשובה מעבר לשאלה 'מי האנשים', ומספר על משימת האנשים האלה, שליחותם ומה מבקש המְשַלֵּח אותם (פסוק י"א).

כב,כח: ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: תובנה: ה' מאפשר דיבור לכל חי על פי רצונו. גם דיבורו הכבד של משה ותיקון הדיבור היה מכוון: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר (שמות ד,יא).

כג,ה: וכה תדבר: תובנה: נביא אינו אחראי לדברים שהוא אומר בשם ה', ואף אינו שולט בדיבורו. נראה כי ה' לא מגלה לנביא את דבריו, אלא מחדיר בו את המילים ומסתירם עד לדיבור, ואז הן יוצאות מאליהן מפי הנביא. הדבר חוזר על עצמו גם בנבואה השנייה של בלעם (פסוק ט"ז). כן הדבר בעת מינוי משה לתפקידו: וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר (שמות ד,יב), וכן בעת מינויו של בלעם: אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר (במדבר כב,לה). גם משה וגם בלעם אינם יודעים בעת מינוים מה הם אמורים לדבר, שהרי בלעם מצטדק לפני לבלק, וטוען: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר (פסוק י"ב), כלומר אינו יודע מראש מה הוא עומד לדבר. גם אם היה הנביא רוצה לומר דברים אחרים, הוא אינו מסוגל, כפי שמתוודה בלעם: לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה ... אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר (כד,יג).

כה,א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: תובנה: ישיבה בסמוך ובקרב גויים ('וישב ישראל בשיטים'), גורמת לחטא של זנות. התורה תולה את הזנות בישיבה בשיטים, שהיא עיר מואבית (עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב ; לג,מט).

פינחס

כה,יג: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: תובנה: פינחס הוא הכהן היחיד שנותר מאהרן, וממנו יצאה כל שושלת הכהנים. כבר למדנו שמשפחת אהרן ישרתו בכהונה לעולם (וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם, לִכְהֻנַּת עוֹלָם—לְדֹרֹתָם; שמות מ,טו), ואילו כאן אנו למדים כי כהונת העולם ניתנת רק לצאצאיו של פינחס בן אלעזר בן אהרן (פסוק י"א). מסתבר שפינחס הוא בנו היחיד של אלעזר (שמות ו,כה), שני בנים אחרים של אהרן, נדב ואביהוא, מתו בלא בנים ("ובנים לא היו להם"; במדבר ג,ד), ואילו הבן הרביעי של אהרן, איתמר, לא נזכר שהיו לו בנים. תפקידו של איתמר נזכר כאחראי על הלויים (עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; שמות לח,כא), ומאחרי פרשת פינחס (איתמר נזכר כבנו של אהרן בבמדבר כו,ס) ועד סוף התורה, שמו לא נזכר יותר.

כה,טו: ראש אומות בית אב במדין הוא: תובנה: יתרו לא שכן יותר בקרב שבטי מדין, לאחר שחזר מביקורו אצל משה במדבר. הוא אמנם חזר אל ארצו ואל מולדתו כפי שהצהיר (וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת-חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל-אַרְצוֹ; שמות יח,כז; וכן: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלְֵך: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ; במדבר י,ל), אך סביר להניח כי גורש משם וירד מגדולתו, עקב תמיכתו בעם ישראל. מדין היה בנו אברהם מאשתו קטורה (בראשית כה,ב) ולכן משה ברח מפרעה דווקא לשם. יתרו היה כהן מדין בעת שמשה ברח מפרעה (שמות ג,א) והחזיק בתפקידו ככהן מדין עד לביקורו אצל משה (שמות יח,א). עם כניסת עם ישראל לעבר הירדן המזרחי, מדין נעשה אויבו של עם ישראל וחבר למואב (במדבר כב,ד). שמו של יתרו לא נזכר בין מלכי מדין שלחמו בישראל (במדבר לא,ח), ולא כראש האומה (פסוקנו). לא סביר להניח שיתרו המשיך לשכון בקרב מדין, ונעשה לאויב של ישראל, וזאת לאור העצות הטובות שהשיא למשה. מכאן ניתן להסיק שיתרו לא חזר בפועל לארצו, או חזר לארצו וגורש משם. אם היה נשאר במדין ככהן, יכול היה להפעיל את השפעתו לכריתת ברית שלום עם ישראל.

כו,יא: ובני קרח לא מתו: תובנה: אדם מת או נענש בחטאו, ולא בחטא חברו או בחטא קרוב משפחתו. בני קורח היו בקרבת אביהם בעת שקורח ועדתו נבלעו באדמה: וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח (במדבר טז,לב), אך הם לא נפגעו.

כח,טז: ובחודש הראשון ... פסח לה': תובנה: לוח השנה העתידי הקובע לעם ישראל, נערך לפי פסח, מכאן שהחודש הראשון בשנה, כלומר ראש השנה, הוא חודש ניסן. כבר נאמר בשמות יב,ב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה; כלומר עקב המאורע הגדול של היציאה ממצרים, חודש היציאה ממצרים נקבע 'לכם' כראש השנה ובכך ראוי להתמיד. ה' מודיע למשה על מותו (וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה; כז,יב), ומצוה אותו על הקרבנות העתידים: "צו את בני ישראל ... תשמרו להקריב לי במועדו" (כח,ב). חודש תשרי וחגיו מכונה 'החודש השביעי', כגון: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז,כט), ולא 'בראש השנה'.

פרשת מטות

ל,ב: וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל: תובנה: מנהל טוב מפעיל מתווכים מתאימים למשימה העומדת בפניו. משה רצה להעביר מסר לעם כולו, ועשה זאת דרך ראשי המטות.

ל,ג: איש כי ידור נדר לה': תובנה: בשונה מן החוק הדמוקרטי הנהוג היום, בתורה יש הבדל בין דינים החלים על איש מאלה החלים על אישה. פסוק ג' דן בחוק החל על איש. מפסוק ד' ועד י"ז התורה מפרטת את הדין החל על אישה, ומסכמת בסוף הקטע: אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (ל,יז).

לא,ב: נקום ... מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך: תובנה: ה' מאפשר למשה למות "בראש שקט", לאחר נקמה במדין, עם שממנו לקח את אשתו. משה ציפה ממדין ליחס שונה, ועל כן חש נבגד כאשר אלה הצטרפו לאויבי ישראל וחברו למואב (כב,ד). מדין הוא העם ממנו באה ציפורה, לשם כנראה חזרה עם אביה יתרו ושני בניו של משה. ה' יכול היה להמתין עם הנקמה עד לאחר מותו של משה, ולהטיל את המשימה ישירות על יהושע, אלא שאפשר למשה לבצע את הנקם בעצמו. הרצון העז של משה לנקום במדין מסביר מדוע קצף על קציני החיל (לא,יד), אף כי לא נתן הוראה מפורשת להרוג כל נקבה. זה גם מסביר מדוע סלח למפקדים וקיבל את קרבן הזהב שהביאו (לא,מח-נד).

לא,טז: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם: תובנה: מנהיג חייב להסביר את מהלכיו ודרישותיו כדי שיתקבלו ויוסכמו על ידי העם. פעמים זה הסבר קצר ותקיף, כגון כאן, פסוק אחד, ופעמים הסבר ארוך ומנומק, כגון בעניין בני גד ובני ראובן, פסוקים רבים (לב,ו-טו), ואחר כך שוב בעניין התנאי להישארותם ממזרח לירדן (לב,כ-ל).

לא,כו: שא את ראש מלקוח השבי ... אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה: תובנה: יש לשמור על "שקיפות" מלאה בכל עניין של כספי הציבור. ה' מצווה את משה לחלק את השלל בין החיילים לשאר העם, ואת המיסוי (ה"מכס"; פסוק כ"ח) החל על שלל זה. לא מספיק שמשה יעשה זאת עם אלעזר הכהן, צריך לשתף בזה גם את ראשי אבות העדה, כדי לציין שהכול גלוי ונערך בצדק, לפי מצוות ה'. עניין ה"שקיפות" חוזר על עצמו גם בעניין חלוקת הנחלות (לד,יז-יח) ובעוד עניינים רבים בתורה (ראה ביאורי לעניין "זהב התנופה"; שמות לח,כד).

לב,יט: מעבר הירדן מזרחה: תובנה: הירדן הוא גבולה המזרחי של ארץ ישראל (לד,יב), והמונח המוכר היום "הגדה המערבית" נגזר למעשה מהמונח "מעבר הירדן מזרחה". אילולי ישבו ישראל מצידו המזרחי של הירדן, לא הייתה משמעות למושג "הגדה המערבית", לכן כאשר מציינים היום את "הגדה המערבית" למעשה מזכירים את בעלותם של ישראל על הגדה המזרחית.

לב,לח: מוסבות שם ... ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו: תובנה: קריאת שם מקנה בעלות והתייחסות, הן שם לאדם והן שם למקום. אב או אם נותנים שם לילדיהם ובכך הילדים מתייחסים אליהם גם מבחינה נפשית. הערים שבנו ונקראו בשם, וכן אלה ה"מוסבות שם" (בפסוקנו), נעשו שייכות ומיוחסות לבוניהן, וכן הדבר בהמשך (לב,מא-מב).

פרשת מסעי

לג,ב: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה': תובנה: משה לא כתב את כל התורה, אלא חלקים ממנה. אם משה כתב את כל התורה, לא היה צורך להזכיר כאן שמשה כתב את המסעות, מכאן שמשה כתב רק מה שצווה על ידי ה' ("על פי ה'").

לג,נג: והורשתם את הארץ וישבתם בה: תובנה: כדי להתיישב במקום שאיננו רצויים בו, יש להוריש תחילה את יושבי המקום. להוריש פירושו לסלק את התושבים (וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם; פסוק נ"ה), ואת פסיליהם ותרבותם (וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ; פסוק נ"ב).

לד,יט: למטה יהודה: תובנה: שבטי יהודה ובנימין הצטיינו בליכוד ובאחדות שבטית, דבר שהקנה להם מאוחר יותר את כשרון המלוכה על ממלכת יהודה (דוד, שלמה ועוד) וממלכת ישראל (שאול ועוד). יתר השבטים הנמנים כאן, נמנים כבני שמעון, בני דן, בני אפרים וכו', רק בשבטי יהודה ובנימין נכתב 'למטה יהודה ו'למטה בנימין' (בלי 'בני'). נראה כי השבטים שנמנו עם כינוי 'בני' היו שבטים מפוזרים זה בזה ולא מאוחדים מבחינה שבטית ומשפחתית. אכן ידוע שמאוחר יותר שבט שמעון נבלע בתוך יהודה, מנשה נחצה, דן בחלקו עבר צפונה, ועוד.

לה,יז: ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, וימות – רוצח הוא: תובנה: הריגה על ידי אבן שעלולה להרוג – אינה הריגה בשוגג ודינה כרצח. זריקת אבן 'מסוכנת' על אדם, מכל סיבה שהיא – דינה ניסיון לרצח, ואם האדם נהרג כתוצאת מזריקת האבן, דין הזורק כרוצח.

לו,ז: כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו: תובנה: ה' רוצה לשמור על הזדמנות כלכלית שווה בין כל חלקי העם, ולא לאפשר לעשיר להשתלט על קרקעות המדינה. זאת הסיבה שהקרקעות שנקנו יחזרו לבעליהן ביובל. הקרקע הייתה אז מקור החיים והפרנסה של האדם. ה' רוצה לתת לכל אדם ולכל שבט הזדמנות כלכלית שווה ולא לפעור פערים כלכליים גדולים בין בני אדם, ובין שבט לשבט.

דברים

א,ג: ויהי בארבעים שנה בעשתי-עשר חודש באחד לחודש: תובנה: דברים נשמעים אמינים אם מדייקים בזמן אמירת הדברים, במקום שבו הם נאמרים (פסוקים א-ב, ה) ובמאורעות שקרו בסמוך (פסוק ד'). נראה שמשה מבקש להדגיש לדורות הבאים כי "אלה הדברים" (פסוק א') הם התְקֵפים לאחר מותו הצפוי, וכך הם צריכים להיזכר ולהילמד, אף אם הם סותרים בפרטים אחדים את מה שנאמר בספרי בראשית עד במדבר, כגון הסיבה למינוי שרי האלפים והמאות (פסוק י"ב), הסיבה לשליחת המרגלים (פסוק כ"ב), הסיבה לעונש שקבלו משה ואהרן לאי-כניסתם לארץ (פסוק ל"ז), הנוסח המדויק של 'עשרת הדברים' (פרשת ואתחנן), ועוד.

ב,ז: כי ה' אלוהיך ברכך בכל מעשה ידך ... לא חסרת דבר: תובנה: הצלחתנו וכשלון מעשינו תלויים ברצון ה'. ברצות ה' – יצליחו מעשי ידינו, וברצותו – יחסר לנו. וכן במלחמות: אֶת-הַכֹּל, נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ (ב,לו), וכן: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם (ג,כב).

ב,יד: מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד, שלושים ושמונה שנה: תובנה: מלחמות משה בסיחון, יעזר, עוג ומדין ארכו שנתיים. כל תקופת המדבר ארכה 40 שנה. פרשת המרגלים שיצאו מקדש ברנע הייתה בשנה הראשונה, ולאחר 38 שנה חצו את נחל זרד ולחמו בסיחון. מכאן שעברו שנתיים מהמלחמות עם סיחון ועוג, עד הנקמה במדין בשנת הארבעים, שהרי משה מת בשנת הארבעים, מיד לאחר המלחמה עם מדין ("אחר תאסף אל עמך"; במדבר לא,ב). מכאן שכל המלחמות ארכו שנתיים.

ב,יט: כי לבני לוט נתתיה ירושה: תובנה: ה' קובע איזה עַם ישלוט על איזה שטח. ה' קבע ש"ארץ בני עמון" תהיה בשליטת בני לוט, עמון ומואב (ראה גם בפסוק ט'). סוד זה נאמר למשה בלבד ("ויאמר ה' אלי"; פסוק ט') ולא היה ידוע לעם, אלא רק לאחר הניצחונות על סיחון ועוג, וזאת כדי לא לאַפשר לאויב לדעת את כוונות עם ישראל בכניסתם לארץ.

ואתחנן

ג,כו: ולא שמע אלי ... אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה: תובנה: ה' לא נענה לכל תפילה ותחינה. האדם יכול לבקש ואף להתחנן (פסוק כ"ג), אך ה' מחליט אם להיענות לתחינה או לא. ה' מבקש שמשה לא יוסיף להתחנן אליו, לא כי אינו יכול לעמוד לנוכח תחינותיו של משה, אלא כדי להבהיר למשה שאין טעם בתחינות ודיבורים נוספים בעניין המבוקש. משה מבקש שני דברים: "אעברה-נא ואראה את הארץ" (פסוק כ,ה). על "אעברה-נא" התשובה שלילית, ועל "אראה את הארץ" התשובה חיובית (עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה; פסוק כ"ז).

ד,כט: ובקשתם משם את ה' אלוהיך – ומצאת: תובנה: גם במצב הכי קשה, ה' יימצא לנו אם נבקשנו בתמימות ונשמע בקולו. מדובר כאן במצב של פיזור בגלות ומיעוט אנשים, ובכל זאת ה' יימצא לנו אם נבקשנו, ונשמע בקולו (פסוק ל'), והוא ירחם עלינו ולא יעזבנו ולא ישחיתנו ולא ישכחנו (פסוק ל"א).

ד,לה: אתה הראית לדעת: תובנה: ראייה בעין ושמיעה באוזן הן הוכחה ברורה לקיומו של דבר. משה מציין כי העם יודע בידיעה מעל לכל ספק כי "ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו", וזאת כי "מן השמיים השמיעך את קולו ... ועל הארץ הראך את אישו ... ודבריו שמעת מתוך האש" (פסוק ל"ו). הראייה והשמיעה הן ההוכחה לידיעה המוחלטת כי "ה' הוא האלוהים".

ו,ז: ושננתם לבניך: תובנה: אדם חייב לְלַמֵּד את בנו תורה ("הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום"; פסוק ו'). העם היהודי יתקיים על ידי שינון (לימוד חוזר שוב ושוב), בכל מקום (בשבתך בביתך ובלכתך בדרך) ובכל זמן (בשכבך ובקומך) את מצוות ה' לבנים, ואלה לבניהם וכך הלאה.

עקב

ח,ג: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה': תובנה: הלחם והפרנסה חשובים לחיים, אך יש דבר חשוב מהם לחיים, והוא "כל מוצא פי ה'", כלומר כל מצוות ה'. אפשר לאכול לחם לשובע, ובכל זאת תהיה הרגשת "ויענך וירעיבך", אם לא ישמור האדם את מצוות ה' ("מוצא פי ה'").

ח,טז: למען ענותך ולמען נסותך, להיטיבך באחריתך: תובנה: עינוי וסבל לאדם עשויים לשמש לטובתו בלי ידיעתו. ה' מביא על האדם ניסיונות ("ולמען נסותך"), שמטרתם היא הטבה בעתיד, אפילו בעתיד רחוק מאד ("באחריתך").

ט,ה: כי ברשעת הגויים האלה: תובנה: לה' חשבונות משלו לגבי שכר ועונש המגיעים לאדם. אמנם ה' הבטיח לאבות את הארץ (ח,א), אך מועד קיום ההבטחה תלוי במעשינו מצד אחד ("והיה עקב תשמעון"; ז,יב) וברשעת הגויים מצד שני.

ט,יא: ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה, נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים: תובנה: משה קבל את לוחות הברית הראשונים רק ביום האחרון לשהותו בהר סיני, ואילו בפעם השנייה ה' כתב את הדברות בלוחות מיד כשמשה עלה אתם להר סיני: וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת (י,ג-ד).

י,ד: ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון: תובנה: אין הכרח שהכתוב בלוחות הראשונים והשניים יהיה זהה לחלוטין, אלא הוראת הכתוב זהה, שהרי זהו ''כמכתב הראשון' ולא 'ככתב הראשון'. 'מכתב' הוא טקסט בעל תוכן מסוים, ואילו 'כתב' הוא טקסט בעל אותיות מסוימות. מכאן שיש שינויים קלים בכתב (כגון זכור – שמור), אך לא בהוראת הכתוב, ב'מכתב'.

ראה

יא,כו: ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: תובנה: קיום מצוות וביצוע עבירות נתונות לבחירה על ידי כל אדם, ולכולם ניתנה הזדמנות שווה לבחור לפי רצונם. הפנייה היא בלשון יחיד ('ראה') כפנייה אל העם כולו, כלומר ניתנה הזדמנות שווה לכולם. מיד אחרי הפנייה לעַם, התורה ממשיכה בלשון רבים: לפניכם, תשמעו, אלוהיכם, וסרתם, אתכם ועוד, כלומר פנייה לכל איש ואיש. הפניות בצורת רבים מכוונות אל העם, כאוסף של פרטים. גם אם אחדים לא יקבלו עליהם לשמוע ולקיים את המצוות, עדיין יתר הפרטים מצווים ומחויבים לשמעם ולקיימם.

יב,יב: ושמחתם לפני ה' אלוהיכם: תובנה: עבודת ה' גורמת לשמחה. הציווי להביא למקום שייבחר על ידי ה' עולות וזבחים, מעשרות ותרומות ומבחר הנדרים (פסוק י"א), הוא הגורם לשמחה, שהרי לא ניתן לצוות על שמחה, כפי שלא ניתן לצוות על שום רגש. בכל מקום בתורה בו נאמר "ושמחת" או "ושמחתם", כגון: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כג,מ), הכוונה שעצם קיום המצווה (כאן, לקיחת המינים בחג הסוכות) – זה יגרום לנו להרגיש שמחה.

טו,ב-ג: לא יגוש את רעהו ואת אחיו ... את הנוכרי תיגוש: תובנה: בנושאים מסוימים צריכה להיות הפלייה בין יהודי לנוכרי. כאן מדובר על שמיטת חובות בשנת השמיטה. וכן הדבר במינוי מלך: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא (דברים יז,טו), וכן בענייני ריבית: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ (דברים כג,כא), וכן בכמה עניינים נוספים, כגון עבודת עבד עברי לשש שנים בלבד (טו,יב), הקמת נביא (דברים יח,טו), סיוע במציאת חיה הנאבדת והשבת אבידות (דברים כב,א), ועוד.

שופטים

טז,יח: שופטים ושוטרים תתן לך ... ושפטו: תובנה: גם לשוטרים יש סמכות לשפוט בנושאים מסוימים. למשל השוטרים הכריעו מי זכאי להשתחרר משורות הלוחמים (כ,ט).

יז,ו: על פי שנים עדים או שלושה עדים: תובנה: השופט מסתמך על עדות העדים. אם עדות שני עדים זהה – הוא פוסק לפי העדות. אם אינה זהה, הוא מקבל עד שלישי שיכריע ביניהם. אין לקבל יותר משלושה עדים כי אין לדבר סוף, וכבר יש הכרעה של שופט הפוסק לפי שני עדים. וכן הדין בכל עבירה (יט,טו).

יז,ח: וקמת ועלית: תובנה: אדם המעוניין לשמוע דעת הכהן או השופט, חייב ליזום זאת ולהגיע אליו. פסקי הלכה כלליים, מלבד אלה הכתובים בתורה, שאדם לא שאל ולא יזם שאלה לגביהם – אינם מחייבים אותו.

יז,יט: למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו: תובנה: כתיבת ספר תורה (פסוק י"ח) מאפשרת למלך להגיע ליראת ה', לענווה ולשמירת המצוות (פסוק י"ט). אם היה ניתן להגיע לכך בלימוד תורה מספר קיים, לא הייתה מצווה על המלך לכתוב לעצמו ספר תורה. נראה לי כי אפשר להרחיב כלל זה על כל אדם, ולא רק על מלך. כן ניתן להרחיב ולהבין שעצם כתיבת דברי תורה, ולא רק לימוד מספרים קיימים, מביאים את הכותב ליראה, ענווה וקיום מעשי של המצוות.

יט,ט: כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה ... כל הימים, ויספת לך עוד שלוש ערים, על השלוש האלה: תובנה: הוספת ערי מקלט בישראל היא הטבה לישראל כתוצאה משמירת כל מצוות ה'. הוספת שלוש ערי המקלט אינם תוצאה של הרחבת גבולות הארץ בלבד (כפי שניתן היה להבין מבמדבר לה,י-יא), אלא של הרחבת גבולות הארץ מתוך קיום מלא של מצוות ה'.

כא,ג: והיה העיר הקרובה אל החלל: תובנה: כל עוד לא נמצא רוצח, האחריות על הרצח מוטלת על יושבי העיר הסמוכה ביותר למקום הרצח. אמנם לא יוטל על יושבי העיר עונש כדין רוצח, אך יושבי העיר יהיו חייבים בטקס "עגלה ערופה", לציין את אחריותם לרצח.

כי תצא

כב,יז: ופרשו השמלה לפני זקני העיר: תובנה: משכב האישה עם בעלה נעשה בלבוש, ובמינימום חשיפה. אבי הנערה מוכיח שבתו הייתה בתולה בעת נישואיה לבעלה, ומציג את דם הבתולים על השמלה. אם הזוג היה שוכב ללא בגדים, האב לא היה יכול להוכיח את צדקת בִּתו. השמלה היא הוכחה ניצחת לצדקת האיש או האישה, שכן אם לא היו מוצאים דם על השמלה, האישה הייתה נדונה למוות בסקילה (פסוקים כ'-כ"א). המילה 'שִׂמלה' או 'שַׂלמה' מופיעה בתורה 23 פעמים, ותמיד בתור לבוש, גם לבוש איש וגם לבוש אישה (גם בפרשתנו מופיעה 'שִׂמלה' או 'שַׂלמה' בתור לבוש: כא,יג; כב,ג; כב,ה; כד,יג), ואף פעם לא בתור סדין או מצע על המיטה.

כד,ד: לא יוכל בעלה הראשון ... לשוב לקחתה להיות לו לאשה: תובנה: הבעל רשאי להחזיר גרושתו, אף אם "מצא בה ערות-דבר", בתנאי שהאישה לא נישאה לאחר מאז גרושיה. אף אם "ערוות-דבר" פירושו שחטאה בעריות, אין זה פוסל אותה מלשוב להיות אשתו. אם "ערוות-דבר" פירושו כל סוג של ריב בין הבעל לאשתו, הרי יש באיסור החזרה לאשתו אם הייתה לאשת איש אחר, תמריץ לבעל לפייס את אשתו, לפתור את סיבת הריב ולהמשיך בחיי הנישואין.

כה,יח: ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים: תובנה: ה' מציל את ישראל, אף אם ישראל לא עובד את ה' וירא אלוהים, וזאת כאשר העם אינו מסוגל ליראת ה'. עמלק גרם נזק קטן לעם, בכך שזינב והכה במי שנחשל אחרי העם ההולך והתעכב בדרך, אך קיבל עונש גדול של מחייתו ורדיפתו עד עולם. ה' ידע שהנחשלים התעכבו משתי סיבות עיקריות, שנגרמו עקב היציאה ממצרים: עייפות וחוסר יראת ה'. היציאה ממצרים הייתה מלווה אמנם בניסים גדולים שהיו אמורים לטעת יראת אלוהים בלב כל אחד, אלא שהעבדות הנוראה הסתירה מחלק מהעם את האמת והרגשת החירות, ולכן ה' חס על כבוד עמו ומבטיח לנקום בעמלק.

כי תבוא

כו,י: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה': תובנה: טקס הבאת הביכורים הוא טקס אישי, ונערך רק פעם אחת ("ועתה"). כל אדם הביא מראשית פרי אדמתו בארץ ישראל, בפעם הראשונה בה צמחו פירות מאדמתו. אין לטקס זה תאריך קבוע לכלל עם ישראל, אלא כל אדם הביא את ראשית ביכוריו כאשר אלה היו בידיו. כל הפעולות הקשורות בקיום הטקס כתובות בצורת נוכח (יחיד ולא רבים): תבוא, ישבת, הלכת, באת, ענית, אמרת ועוד, כלומר הן נאמרו ליחיד ולא לציבור.

כח,טו: והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך: תובנה: משקלו של אי-קיום מצוות ה' נאמד בערך פי שלושה - ארבעה ממשקל קיום המצוות. התורה מניחה כי המאמץ שעושה אדם בקיום מצוות ה' הוא המצב הטבעי לאדם, ולכן השומע בקול ה' זוכה ל 13 פסוקי ברכה (כח,א-יג) בלבד, ואילו זה שלא שומע בקול ה', קללתו מתוארת על פני 53 פסוקים (כח,טז-סח), בערך פי ארבעה מזה ששומע בקול ה'. יחס דומה קיים בברכה והקללה בפרשת 'בחוקותי': 10 פסוקי ברכה (ויקרא כו,ד-יג) לעומת 30 פסוקי קללה (ויקרא כו,יד-מג), דהיינו פי שלושה יותר פסוקי קללה מפסוקי ברכה.

כח,סא: בספר התורה הזאת: תובנה: המונח 'תורה' מתייחס לקבוצת הוראות מסוימת ("הזאת"), הכתובה על גבי ספר (אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים, בַּסֵּפֶר הַזֶּה; פסוק נ"ח), ולא לכל ספר התורה המוכר לנו היום (שהרי כתיבתו הסתימה לאחר מות משה). כאשר התורה מתייחסת לספר (ולא להוראות), היא כותבת: 'בספר התורה הזה', בלשון זכר, ויש לכך 3 מופעים בלבד בכל התורה (דברים כט,כ; ל,י; לא,כו). 'תורה' כקבוצת הוראות מופיעה בלשון נקבה ('התורה הזאת'), ויש לה 13 מופעים בתורה. המילה 'תורה' בלבד (בלא צירוף עם 'הזה' או 'הזאת') מופיעה 15 פעמים נוספות.

נצבים

ל,כ: כי הוא חייך: תובנה: החיים הנכונים לך ולזרעך (פסוק י"ט), יתרחשו כאשר נאהב את ה', נשמע בקולו ונדבק בו.

וילך

לא,יג: ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו: תובנה: הבנים והטף הובאו למעמד ה'הקהל' בסוכות של שנת השמיטה, כדי ללמוד לירא את ה'. מעמד 'הקהל' חזר על עצמו כל 7 שנים, והוא נחרת בתודעתו של הטף ("הבנים אשר לא ידעו"), אף אם לא הבין את המעמד. כעבור 7 שנים כאשר הוא כבר הבין, הוא חָווה שוב את לימוד התורה במעמד כל העם (פסוק י"א) ובכך למד לירא את ה'.

לא,יח: ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא ... כי פנה אל אלוהים אחרים: תובנה: חרטה אינה ערובה לסליחה מיידית מאת ה'. גם כאשר העם יתחרט על חטאו בעבודה זרה (הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי; פסוק י"ז), ה' לא יסלח מיד, אלא יסתיר פניו ולא יגן על עמו. לכשירצה ה', ולאחר תשובת העם כולו, יסלח ה' ויעצור את עונש הסתרת הפנים והגלות: וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ... וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים (דברים ל,ב-ג).

לא,כו: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם: תובנה: שירת האזינו הונחה בצד הארון שהיו בו לוחות הברית, ובכך היא בעלת חשיבות מיוחדת. משה הצטווה לכתוב את השירה (פסוק י"ט), כתב אותה כתורה (פסוק כ"ד), ולימד אותה לכל קהל ישראל (פסוק ל', וכן לב,מד).

האזינו

לב,נ: והאסף אל עמך, כאשר מת אהרן אחיך: תובנה: מותו של משה הושווה למותו של אהרן (במדבר כ,כו) כי הם בלבד הצטוו למות ביום מסוים ובמקום מסוים.

וזאת הברכה

לד,י-יב: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ... לעיני כל ישראל: תובנה: הנביא העולמי העתידי (נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן; דברים יח,טו; המכונה "משיח") יפעל לעיני כל העולם בבת אחת. משה עשה אותות ומופתים (פסוק י"א) במצרים לעיני פרעה ועבדיו ולעיני כל ישראל, וזה גרם לכך שמשה היה גדול הנביאים בישראל, מכאן שפעולה ניסית שתיעשה בעתיד על ידי נביא ה' לעיני כל העולם תזַכֶּה את עושָׂהּ בהכרה בו כ'נביא עולמי', הנביא הגדול בעולם.

תם ולא נשלם ביאור "תובנות בתורה",

והוא חלק מביאור שתם ולא נשלם בשם "תורה ככתבה", מאת אי"ם.