תורה למעשה

התבוננות בכתוב בתורה

 בדרך "מה עלי לעשות או להימנע מלעשות"

 

אורן ירון מס (אָיָ"ם)

 

כל הנכתב הנו על דעת אי"ם בלבד, 

ללא הסתמכות על פרשנים אחרים כלשהם. 

 

הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשה, אלא רק לשם הבנת התורה ברוח: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ(דברים ל,יא-יד).

 

פרשת בראשית

א,ד: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב: אור עדיף על חושך. ה' רואה באור דבר טוב, לכן גם לי האור טוב, ועדיף על החושך.

א,כח: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.: חובה עלי לפרות ולרבות, ליישב את הארץ, לשלוט בדגה ובעופות ובכל חיה הרומשת על הארץ, וכן לאכול כל עשב הנזרע וכל פרי עץ הנזרע (פסוק כ"ט). החיה, העוף והרמש יאכלו "כל ירק עשב" (פסוק ל'), אף זה הצומח פרא ולא דווקא הנזרע. 

ב,א: וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: טוב לשבות ממלאכה ביום השביעי בכל שבוע. כך עשה ה' – כך ראוי לי לעשות.

ב.יא: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב: לא כל זהב הוא טוב. זהב מארץ החוילה הוא טוב (פסוק י'). צבירת כל זהב – אינה בהכרח דבר טוב.

ב,יח: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ: אל לו לאדם להשאר מבחירה לבד בלי אשה. כך רצה האל כאשר בראו. המציאות הרצויה היא: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (פסוק כ"ד).

ג,יז: כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ: אין לשמוע לקול אשתך כאשר היא מבקשת אותך לחטוא. יש לשמוע לקולה בדברים שאינם אסורים.

ה,ג: ויקרא את שמו שת: טוב שהאב והאם יסכימו על שם בנם. חוה קראה לבנה בשם שת (וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת; ד,כה), וגם אדם קרא לו כך.

ו,ז: אמחה את האדם ... מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים: על האדם להשתמש בבהמות, ברמשים ובעופות השמים. ה' ראה 'כי רבה רעת האדם בארץ' אך מחליט להשמיד יחד עם האדם גם את הבהמה, הרמש והעוף, כי הם נועדו לשמש את האדם, ואן אין אדם – אין להם זכות קיום.

נח

    ו,ט: אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה: חשוב להתנהג במשך החיים בצדיקות. כאשר באים לסקור את תולדות חייו של האדם ("אלה תולדות נח"), הדבר החשוב הוא התנהגותו וצדיקותו, ולא רכושו ומעשיו. הדבר השני החשוב הוא המשפחה שהעמיד אחריו ("ויולד נח שלושה בנים").

   ו,כב: ויעש נח ככל אשר ציוה אותו אלוהים, כן עשה: יש לבצע את דבר ה' בדיוק נמרץ. "כן עשה".

   ט,א: פרו ורבו ומלאו את הארץ: יש לפרות ולרבות, ליישב את הארץ, לשלוט בחיות, לאכול בשר בלי הדם, לא לשפוך דם אדם כלומר לא להרוג אדם.

   ט,כה: ארור כנען: אל לאדם החוטא לחנך את בניו לעשות חטאים. חם מוצג כאן כ"אבי כנען" (ט,כב) וכנראה חם למד ממעשי אביו, ולכן נח מקלל את בנו של חם, כנען.

 

לך לך

יב,יב: ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען: יש לבצע עד תום את המצוות שמתחילים. אברם צווה ללכת, ואכן הלך, שלא כמו אביו שהתחיל ללכת לכנען ונשאר בחרן (יא,לא).

  יב,יג: אמרי נא אחותי את ... וחיתה נפשי בגללך: מותר לשקר ולאחז עיני אחרים כדי לשרוד בחיים.

 יג,ח: אל נא תהי מריבה ביני ובינך: יש להימנע ככל האפשר ממריבה, גם תוך כדי ויתור. אברם היה מוכן לוותר על מקום מגוריו כדי לא לריב עם לוט.

 יג,יז: קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה, כי לך אתננה: התהלכות בארץ הלוך ושוב, לאורך ולרוחב, כ"בעל בית", מקנה למתהלךבעלות עליה.

 יד,יד: וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק ... וירדוף: כאשר בן משפחה בצרה, יש לפעול מיד לעזרתו בכל דרך העומדת לרשותך.

 טו,ו: והאמין בה', ויחשבה לו צדקה: יש להאמין בה'. ה' רואה זאת כצדקה עבורו.

 טז,ב: וישמע אברם לקול שרי: יש לשמוע בקול האישה, בדברים שאינם אסורים. ראה הערתי לבראשית ג,יז. וכן להלן: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (כא,יב).

 יז,יב: ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם: יש למול כל בן זכר בהגיעו לשמונה ימים.

 יז,כג: וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה: יש לבצע את מצוות ה' מיד וללא שהייה, ובטרם יחלוף אותו יום (בעצם היום הזה).

וירא

 ח,א: וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה: יש לטרוח כדי להכניס אורחים לבית (וירץ), ויש לכבדם מאד (וישתחו).

 יח,ח: ויקח חמאה וחלב, ובן הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם: אין מניעה לאכול חלב ובשר יחד, ואף להציעם לאורחים.

 יח,כג: האף תספה צדיק עם רשע?: יש להשתדל בכל דרך להציל אנשים, כולל ויכוח עם ה' ותפילה. ההשתדלות צריכה להיות בתחומי הסביר והאפשר, וכאשר אין יותר אפשרות, ניתן לוותר על ההשתדלות (ואברהם שב למקומו; פסוק ל"ג).

 יט,טז: ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו, בחמלת ה' עליו: מותר לאנשים לאחוז בידי נשים כדי להצילן, ואין בכך איסורי צניעות.

 כב,ג: וישכם אברהם בבקר: יש לבצע בזריזות כל מצווה של ה', אפילו הכואבת ביותר.

חיי שרה

  כג,ב: ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה: ראוי לאדם לספוד ולבכות על מת קרוב מדרגה ראשונה. ראוי לדאוג ולהתעקש על קבורה ראויה למת.

 כד,ד: ולקחת אישה לבני ליצחק: ראוי לאדם לדאוג להשיא את בניו.

 כד,לד: ויאמר, עבד אברהם אנוכי: הצג עצמך בראשית שיחה עם זרים לך, ועשה זאת בענווה.

תולדות

כה,כא: ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו: ראוי לפעול למען אשתך וליידע אותה על פעולתך.

כה,כב: ותלך לדרוש את ה': ראוי לפנות לה' כשאתה נתון בצרה.

כו,יח: ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו: ראוי לְשַׁיֵּים (לקרוא בְּשֵׁם)  דברים או אנשים הקרובים אליך ובזה לשייכם אליך.

כו,כב: ויעתק משם, ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה: כדי להימנע מריב ראוי להתרחק ממקום המריבה.

כז,ד: בעבור תברכך נפשי בטרם אמות: ראוי לאדם לברך את מי שהוא חפץ בברכתו, בטרם ימות.

כז,לו: הלא אצלת לי ברכה: יש לשים לב לכוחן של המילים שאתה מדבר. למילים יש כוח, ולא רק לכוונה של הדובר. עשו מתרעם על כך שברכת יצחק כוּונה אליו, ומדוע לא יבורך? אכן, מילותיו של יצחק הן הקובעות את הברכה ליעקב, אף שוודאי התכוון לעשו.

ויצא

כט,ד: אחי מאין אתם?: ראוי להיות אדיב וחברותי אף כלפי אדם זר לך, ולהתעניין בו.

כט,יח: ברחל בתך הקטנה: ראוי להיות מדויק בדבריך בעניין שאתה חפץ בו, בלי להשאיר מקום לספק.

ל,כב: וישמע אליה אלוהים: ראוי להתפלל לה', כי תפילה עשויה להישמע על ידו.

 ל,לא: ויאמר, מה אתן לך: ראוי להגיד את דברך בקיצור ובתכליתיות. לבן כבר שאל את יעקב כמה לשלם לו (נקבה עלי שכרך ואתנה; פסוק כ"ח), יעקב ענה בנאום ארוך ומייגע (פסוק כ"ח) ולמעשה אינו עונה על שאלת לבן. לבן מלמדנו איך ראוי לדבר לעניין.                            

לא,נב: לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה: ראוי לעשות סימן בולט לכול כדי לקיים הפרדה שנועדה לשמירת השלום. 

וישלח

לב,י: ויאמר יעקב, אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יש להתייחס לסבא כמו אל אבא. יעקב מציין את סבו אברהם, כאילו היה אביו.

 לג,יא: קח נא את ברכתי: יש להתאמץ ולפייס אדם שנפגע על ידך.

 לד,לא: הכזונה יעשה את אחותנו?: כבוד המשפחה הוא ערך עליון, אף קודם לחיים, ושווה את סיכונם, שהרי זאת תשובת בני יעקב לטענתו שעלול להיות מוכה על ידי יושבי הארץ.

וישב

לז,ה: ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו: אין להגיד דברים שעלולים להוסיף שנאה בין אחים. לפעמים עדיף לא לספר כלל, או לשנות מן הסיפור, כדי לא לגרום להוספת שנאה.

לז,כא: וישמע ראובן ויצילהו מידם: אדם מבוגר ואחראי צריך להתנהג ולחשוב בצורה שקולה, ולא מתלהמת.

לח,ח: בוא אל אשת אחיך ויבם אותה: יש לייבם ולשאת את גיסתך, אשת אחיך,  האלמנה, אם אין לה בן.

לח,כו: ויאמר, צדקה ממני: יש להודות על האמת, במקרה ואי הודאה תגרום נזק לאחר.

לט,ח: וימאן, ויאמר אל אשת אדניו, הן אדוני לא ידע אתי מה בבית: יש לנמק סירוב לאדם גדול ממך.

מ,ז: מדוע פניכם רעים היום: יש להתעניין בשלומו של הזולת.

מקץ

מא,נא: כי נשני אלוהים את כל עמלי: תורה למעשה: רצוי לתת לתינוק שם בעל משמעות עמוקה לאחד ההורים.

 מב,ב: יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם: תורה למעשה: יש לדאוג לספק את צרכינו, במקום שניתן לעשות זאת.

 מג,יב: ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם – תשיבו בידכם, אולי משגה הוא: תורה למעשה: יש להשיב כסף שניתן בטעות.

 מג, ל: ויבוא החדרה ויבך שמה: תורה למעשה: לפעמים נכון שלא להציג את רגשותיך לעין כל.

 

ויגש

מה,א: ולא יכול יוסף להתאפק: תורה למעשה: כאשר אתה מרגיש שאינך יכול להתאפק, יש לאפשר לרגשות לפעול עליך.
 
מה,י: והיית קרוב אלי: תורה למעשה: יש לכבד את אביך כפי יכולתך, ולא מעבר ליכולתך. יוסף מבקש מאחיו להוריד את אביו אליו, להושיבו קרוב בארץ גושן, רק שם יוכל לכלכלו. אין ביכולתו של יוסף ללכת לכנען לבקרו, אחרת היה הולך בעצמו.
 
מז,י: ויברך יעקב את פרעה, ויצא: תורה למעשה: יש לברך אדם גדול בכניסה אליו וביציאה ממנו.
 
מז,כד: ונתתם חמישית לפרעה: תורה למעשה: מיסוי סביר לאדמה שאולה הוא 20%. ניתן להניח שאם האדמה הייתה בבעלות התושבים המיסוי הסביר היה פחות מ- 20%.
 
ויחי

מז,כט: ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף: תורה למעשה: כאשר אדם מרגיש שקיצו קרב, עליו לצוות את הכפופים לו, כגון בניו או אחיו הכפופים לו (נ,כד), את אשר ירצה לצוות, ואם ירצה להשביעם שיקיימו את דבריו – הרשות בידו להשביעם (מז,לא; נ,כה).

מח,כ: בך יבָרֵך ישראל לאמר: תורה למעשה: נוסח ברכת אב לבנו צריך לכלול את המילים: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

נ,י: ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, ויעש לאביו אבל שבעת ימים: תורה למעשה: ראוי לספוד למת ולהיבטל ממלאכה (לשבת) לכבודו במשך שבעה ימים.

נ,כ: אלוהים חשבה לטובה: תורה למעשה: יש לראות בכל מהלך בחיים את יד ההשגחה האלוהית הטובה, ולכן אין כל מקום לנקמנות.

שמות

א,יז: ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים: תורה למעשה: יש לדחות ציווי מלך בשר ודם, וכן כל שליט, מפני ציווי ה'.

ב,ד: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יֵעשה לו: תורה למעשה: בני משפחה קרובים חייבים להציל את בני משפחתם חסרי הישע, אפילו תוך סיכון עצמם, לכן נצבה מרחוק.

ב,יב: ויך את המצרי: תורה למעשה: חייב אדם להציל את חברו היהודי ("איש עברי מאחיו") הנתון בסכנה, וזאת כאשר הסיכון למציל אינו גדול ("ויפן כה וכה וירא כי אין איש", כלומר אם היה איש – לא היה הורג את המצרי ולא מציל את העברי).

ב,כג-כד: ויזעקו ... וישמע אלוהים את נאקתם: תורה למעשה: חובה לזעוק לה' על צרותינו, כי ה' שומע, ומחליט איך ומתי להושיע.

ג,ה: של נעליך מעל רגליך: תורה למעשה: יש לכבד מקום קדוש בחליצת נעלים.

ג,יא: מי אנוכי: תורה למעשה: מותר לשאול ואף להתווכח (ד,א) על מצוות ה', אך אסור להתנגד להן. כאשר משה מתנגד ואומר 'שלח נא ביד תשלח' (פסוק י"ג), ה' כועס (ויחר אף ה' במשה'; פסוק י"ד).

ד,יח: ואראה העודם חיים: תורה למעשה: אין חובה לספר את כל האמת, אם היא עלולה להזיק לך. משה אינו מדווח ליתרו את הסיבה האמתית שבגללה הוא שב למצרים, כדי לא לפגוע בשליחותו.

 

וארא

ז,ט: כי ידבר אליכם פרעה: תורה למעשה: יש לתכנן את צעדינו מראש לפי תרחישים צפויים.

ח,כב: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו: תורה למעשה: אין להרגיז את הגויים החזקים ממנו

לעיניהם.

ט,כ: הירא את דבר ה': תורה למעשה: יש לירא בדבר ה', ויראה זאת עשויה להציל את רכושך.

 

 בא

 

י,ב: תספר ... וידעתם כי אני ה': תורה למעשה: סיפור גבורות ה' גורם למְסַפר להאמין בה'.

י,כו: ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה': תורה למעשה: עבודת ה' נעשית בכל האמצעים הכשרים (כגון צאן ובקר) העומדים לרשותנו.

 

יב,יד-כ: וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחגוהו: תורה למעשה: יש לחוג את חג הפסח כל שנה בארבעה עשר לחודש ניסן, בערב, ובמשך שבעה ימים לאכול מצות, ולא חמץ. מי שיאכל חמץ – נפשו תיכרת מעדת ישראל. ביום הראשון וביום השביעי – מקרא קודש, כלומר יום שנקרא 'קודש', והכוונה שחלה בו קדושת חג, ובו אסורה כל מלאכה, למעט מלאכות הקשורות בהכנת מאכלים לחג. להבנתי, 'כריתה נפש' - פירושה חידלון מהיות "יהודי" (בן לעדת ישראל), וזה אמור גם בגֵר (שבא לגור בארץ, בקרב עדת ישראל, ובכך קבל עליו את מצוות ה') וגם ב'אזרח הארץ' (שכבר גר בארץ, ומשלא עזב – קבל עליו את מצוות ה'; יב,מט; במדבר ט,יד; טו,טז).

 

יב,מב: ליל שימורים הוא לה' ... שימורים לכל בני ישראל לדורותם: תורה למעשה: כל בן ישראל ("יהודי") חייב לשַמֵּר לכבוד ה' מדי שנה את הלילה הראשון של פסח. להבנתי, שמירה זאת פירושה להיות עֵרים כל הלילה ולזכור וללמוד בו את פעולות ה' בליל היציאה ממצרים, כלומר, לשַמֵּר את הזיכרון לעולם.

 

יב,מג: זאת חוקת הפסח: תורה למעשה: דיני החג בלילה הראשון: כל בן עדת ישראל, ורק הוא (לא תושב ולא שכיר בביתך), חייב לאכול את קרבן פסח בקרב המשפחה שבביתו, בלי נוכרים, למעט עבד הגר בביתו ונימול. יש לאכלו בבית בלבד, ולא לשבור עצמות מן הקרבן. גר שנימול ו'אזרח הארץ' נחשב בן ישראל. מי שלא נימול – לא יאכל מהקרבן.

 

יג,י-טז: ושמרת את החוקה הזאת למועדה: תורה למעשה: החל מכניסת העם לארץ יש לשַמֵּר את זיכרון חג הפסח באמצעים מגוונים: לקדש כל בכור בבני ישראל ובבהמתם (בכור אדם יש לפדות ובכור בהמה יש להעביר לה' ולזבחו; פסוקים י"ב-י"ג), לזכור את היום על ידי אכילת מצות במשך שבעה ימים והימנעות מחמץ (פסוק ז'), להגיד ולהשיב לשאלת הבנים את מעשי ה' ביציאת מצרים (פסוקים ח', י"ד), שדברים אלה יהיו לאות על היד ולזיכרון בין העיניים, כדי שתורת ה', כלומר סיפור חוזק ה' ביציאת מצרים, תהיה שגורה בפינו.

 
בשלח
 

יג,יט: כי השבע השביע את בני ישראל: תורה למעשה: מנהיג העם מחויב לבצע התחייבות של עמו. משה מקיים את הבטחת העם ליוסף, אף שהוא לא קבל עליו התחייבות זאת באופן אישי.

 יד,טו: מה תצעק אלי: תורה למעשה: לעתים אין צורך להתפלל לה' על צרכינו, אלא לפעול בעצמנו ('וְיִסעו'), וה' הטוב יהיה בעזרנו.

 טו,כ: ותצאןָ כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות: תורה למעשה: יש לרקוד גברים לחוד ונשים לחוד.

 טז,כט-ל: שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי: תורה למעשה:בשבת יש לשבות, דהיינו להישאר באזור הבית ('מקומו').

 יז,ד: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק:תורה למעשה: חובה לזכור ולהעביר זיכרון זה מדור לדור ('שים באזני יהושע'), כי ה' ימחה את זכר עמלק. נראה לי כי החובה היא לזכור שה' ימחה, ולא למחות בעצמנו.

יתרו    

יח,ז-כז: ויצא משה לקראת חותנו: תורה למעשה: חובה לכבד את חותנך, לקבלו יפה, לדרוש בשלומו, לארחו בביתך, לאכול אתו, לספר לו הקורות אותך, לשמוע לעצותיו ולבצע מה שנראה לך נכון, וכן ללוותו עם עזיבתו אותך ("וישלח משה את חותנו").

יט,ה: אם שמוע תשמע בקולי, ושמרתם את בריתי: תורה למעשה: יש לשמוע בקול ה' ולשמור את בריתו, כלומר מצוותיו.

כ,ב-ו: לא יהיה לך אלוהים אחרים: תורה למעשה: אין להאמין באף אל זולת ה', לא לעשות פסל ותמונה שיזכירו לך אל כלשהו, לא להשתחוות להם ולא לעבדם, ולא להזכיר (לשאת) את שם ה' לשוא.

כ,ז-י: זכור את יום השבת לקדשו: תורה למעשה: יש לזכור ולקדש את יום השבת, לא לעשות בו כל מלאכה, כי ה' נח ביום השביעי ממלאכת הבריאה, ולכן ברכו וקדשו.

כ,יא-יג: כבד את אביך ואת אמך: תורה למעשה: יש לכבד את ההורים, אסור לרצוח, אסור לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא לחמוד את בית חברך, את אשתו ואת רכושו.

 

משפטים

כא,ב-ו: כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד: תורה למעשה: עבד עברי יעבוד שש שנים, ובשנה השביעית ייצא לחופשי (ב). אם ייכנס לתקופת העבדות כשהוא נשוי, גם אשתו תצא עמו לחופשי(ג). אם אדונו יתן לו אשה בתוך כדי תקופת עבדותו, בשנה השביעית - האשה וילדיה יישארו אצל אדונו, והוא ייצא לחופשי לבדו (ד). אם לא ירצה להיפרד מאשתו וילדיו, אדונו ירצע את אזנו בדלת או במזוזה, והעבד יישאר אצל אדונו כעבד לעולם (ו).

כב,יז: מכשפה לא תחיה: תורה למעשה: אין לסייע למכשפה לחיות. אין כאן ציווי להרגה.

כב,כ: וגר לא תונה: תורה למעשה: אין להונות (לרמות בענייני כספים) גר, ולא ללחוץ אותו (בענייני כספים) תוך כדי ניצול מעמדו הרעוע. וכן אין לענות ולפגוע באלמנה ויתום, תוך כדי ניצול מעמדם החלש.

כב,כד-כו: אם כסף תלוה את עמי: תורה למעשה: אין להיות כנושה לאדם שהלווית לו כסף, ואין להטיל עליו ריבית גבוהה מהמקובל (נשך) (כד). יש להחזיר לו משכונו לכשיצטרך לו מאד (כה).

כב,כח-כט: בכור בניך תתן לי: תורה למעשה: יש לתת לה' ללא איחור את המגיע מאתנו: מלאה ודמעה (מעשרות), בכור בבנים (כח), בכור בצאן ובשוורים (ביום השמיני) (כט).

כב,ל: בשר בשדה טרפה לא תאכלו: תורה למעשה: אין לאכול בשר של חיה שנטרפה, אלא להשליכה לכלב שיאכל אותה.

כג,א-ט: לא תשא שמע שוא: תורה למעשה: דיני משפט, עדים ושופטים: עד לא ישבע בשם ה' לשוא, ולא יעיד שקר לטובת רשע (פסוק א'). שופט לא יצרף את דעתו להרשיע אדם בגלל שכך קבעו רוב השופטים, אלא יכריע לפי דעתו הוא (ב'). שופט לא יעדיף עני בגלל עניותו, אלא ישפוט לפי האמת (ג'). בעלי הדין (התובע והנתבע, 'האויב והשונא') לא יושפעו מנסיבות הדין שביניהם ולא יפתחו ביניהם איבה, עד כדי אי השבת אבדה (ד') או אי סיוע בהרמת משא החמור שרבץ מעומס המשא (ה'). השופט לא יושפע מעניות הנידון (ו'), לא יקח שוחד בשום מקרה (ח') ולא ילחץ במשפט את הגר (ט').

כג,יא: והשביעית תשמטנה ונטשתה: תורה למעשה: לאחר שש שנות עבודת האדמה (קרקע, כרם ומטע זיתים), יש לשבות ממלאכת האדמה בשנה השביעית ולהפקיר את היבול לעניים מעמך ולחיית השדה.

כג,יב: וביום השביעי תשבות: תורה למעשה: יש לעבוד ששה ימים וביום השביעי לשבות מכל מעשה הנעשה בששת הימים.

כג,יג: ושם אלוהים אחרים לא תזכירו: תורה למעשה: אין להגיד בפה שמות של אלילים.

כג,יד-יט: שלוש רגלים תחוג לי בשנה: תורה למעשה: יש לחוג לה' שלושה חגים בכל שנה: חג המצות במשך שבעה ימים בחודש האביב (ט"ו), חג הקציר וחג האסיף בצאת השנה (ט"ז). יש לבוא בכל חג לפני ה' (י"ז). אין לזבוח את דם הזבח עם החמץ, ולא להשאיר את חלב הקרבן עד למחרת בבוקר (י"ח). יש להביא את ראשית יבול האדמה לבית ה', ואסור לבשל גדי בחלב אמו (י"ט). נראה לי שכל הדינים הנזכרים בפסוקים יד-יט קשורים לחגים בלבד.

כג,לא-לג: לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית: תורה למעשה: כאשר תשבו בארץ ישראל וגבולך יהיה מים סוף עד הים התיכון וממדבר סיני עד נהר פרת, יש לגרש את יושבי הארץ (ל"א), אין לכרות עמהם ועם אליליהם ברית (ל"ב), אין לאפשר להם לשבת בארץ (ל"ג).

 

תרומה

כה,ב: מאת כל איש אשר ידבנו לבו: תורה למעשה: תרומה לה' צריך לתת מתוך נדיבות לב, ורצון כן לתת ממה שיש לאדם, ולא שיקח הלוואה לצורך תרומה זאת (ב). התרומה צריכה להיות ייעודית למטרה מסוימת (ג-ח).

כה,ט: וכן תעשו: תורה למעשה: התרומה צריכה להיות מדויקת לפי הוראות ה', בלי כל תוספת לפְאֵר או החסרה לחִסכון.

תצוה

כח,ב: ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת: תורה למעשה: בגדי יום-יום של אנשים שאינם כהנים צריכים להיות פשוטים, וזאת בניגוד לבגדי קודש של כהנים, שצריכים להיות מכובדים ומפוארים. כן הדבר בעניין מגבעות, שרק כהנים צריכים להקפיד על חבישת מגבעת מכובדת ומפוארת (מ).

 כט,לג: וזר לא יאכל כי קודש הם: תורה למעשה: אין לאכול מבשר המוקרב במשכן כבשר קודש, אלא הכהן המורשה בלבד.

כי תשא
 

ל,יג: זה יתנו: תורה למעשה: כאשר הנהגת העם רוצה לִמְנות את מספר האוכלוסיה, על כל אדם זכר החל מגיל עשרים (יד) לתת תרומה לה' בסך מדויק של מחצית השקל, ובכך נפשו תכופר. כסף זה ישמש לאחר מניינו לצורך עבודת אוהל מועד (טז). נראה לי שדין זה אינו חל כאשר אין אוהל מועד או בית מקדש, כי אז התרומה לא תהיה לה', כפי המחויב (יג), וניתן לִמְנות את האוכלוסיה בכל צורה, לא דווקא על ידי מניית "מחצית השקל".

ל,לב: על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשה כמוהו: תורה למעשה: אין לצקת על אדם שאינו כהן משמן הקודש, ואין לעשות שמן קודש בהרכב המסוים בו הוא נעשה (כג-כד), לא כדי לתת ממנו על זר, כלומר אדם שאינו כהן (לג) , ואף לא כדי להריח בו (לח).

לא,יג: אך את שבתותי תשמורו: תורה למעשה: יש לשמור ולספור את ימי השבוע כדי לדעת מתי חלה שבת. אין לבצע בה מלאכה הנעשית בכל ששת ימי השבוע (טו). שמירה זאת תהיה אות ועדות לנצח, כי ה' ברא את העולם (השמים והארץ) בששה ימים, ונח ביום השביעי (יז).

לב,יא: ויחל משה: תורה למעשה: בעת צרה, גדול הדור או מנהיג העם רשאי להתחנן לה', על אף התנגדות ה' לתחינה זאת (י), כדי לנסות ולבטל את גזרתו הקשה על העם, וזה אף עשוי להתקבל ('וינחם ה' על הרעה'; פסוק י"ד).

לג,י: והשתחוו איש פתח אהלו: תורה למעשה: עבודת ה' של היחיד נעשית ביחידות, מפתח ביתו של היחיד.

לד,יב: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ: תורה למעשה: אין לכרות הסכם שלום ואחווה עם גויים היושבים בארץ ישראל. יש לשבור כל סימן של עבודה זרה שגויים אלה מקיימים בארץ ישראל (יג), כדי שלא תשתחווה גם אתה לאלוהים אחרים. כמו כן אין ליצור 'אלוהי מסכה', דהיינו אלוהים אחרים (יז)

לד,יח: את חג המצות תשמור: תורה למעשה: יש לשמור ולחשב נכון את התאריך בו חל חג הפסח בחודש האביב. יש לאכול בו מצות במשך שבעה ימים. יש להקדיש לה' כל ולד ראשון (פטר רחם) הנולד מרחם המקנה (שור ושה) או החמור. את פטר החמור יש לפדות בשה, וָלא  יש לערוף את ראשו. את פטר האדם  בכור הבנים, יש לפדות ולהביא את הפדיון למקדש בעת העלייה לרגל ('ולא יֵראו פני ריקם'; פסוק כ'). נראה לי שגם את יתר פטרי הרחם יש להביא למקדש בעת הרגל.

לד,כא: ששת ימים תעבוד: תורה למעשה: יש לעבוד (אף אם האדם עשיר) במשך ששת ימי השבוע, ואין להתבטל ממלאכה. ביום השביעי יש לשבות ממלאכות המקובלות בכל תקופה כייצרניות במשך ששת ימי השבוע, כגון חריש וקציר.

לד,כג: שלוש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך: תורה למעשה: בפסח, שבועות וסוכות צריך שכל אדם יהודי זכר יבוא לבית ה' ויביא את ביכורי אדמתו, את פטר הרחם ממקנהו, את פדיון חמורו ופדיון בניו, את ביכורי קציר החיטים ומן האסיף שאסף  בסוף העונה החקלאית ('תקופת השנה'). יש להיזהר שאת הקרבנות שמביאים בחגים אלה לא ישחטו עם חמץ בפסח, ולא ישאר מזבח הפסח עד הבוקר שלמחרת, וכל בישול של קרבן לא יהיה לפי מנהגי הגויים ('לא תבשל גדי בחלב אמו'; פסוק כ"ו).

לד,כז: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל: תורה למעשה: רק עשרת הדברים  ('אלה הדברים', ואלה בלבד) הכתובים על הלוחות, מחייבים את עם ישראל כלפי ה'.

 

ויקהל

לה,ב: כל העושה בו מלאכה יומת: תורה למעשה: אין לעשות מלאכה ביום השבת, כולל הבערת אש. העושה מלאכה בשבת – יומת.

 

פקודי

לט,לב: ככל אשר צוה ה' את משה – כן עשו: תורה למעשה: יש לבצע במדויק את מצוות ה'.

 לט,מג: כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה: תורה למעשה: ראוי לברך ולהודות למי שביצע במדויק את מצוות ה'.

ויקרא

ד,ב: נפש כי תחטא בשגגה: תורה למעשה: עלינו להתייחס לחטא שנעשה בשוגג או בלא ידיעה באופן שונה מלחטא שנעשה בכוונה תחילה, כי התורה מתייחסת לכך באופן שונה. התורה מתייחסת באופן שונה לחטא שנעשה בלא ידיעה בפרק ד' פסוקים יג, כג, כח, וכן ה,יז.

צו

ז,כג: כל חֵלֶב שור וכשב ועז – לא תאכלו: תורה למעשה: אין לאכול חֵלֶב של שור, כבש ועז, ואם יאכל ממנה אדם – נפשו תכרת מעמיה (כה). מותר לעשות מלאכה ולסחור בחלב של נבלה (חיה המותרת לאכילה, שמתה מעצמה או שנטרפה), אך לא לאכלו (כד).

 ז,כו: וכל דם לא תאכלו: תורה למעשה: אין לאכול דם של עוף או בהמה, ואם יאכל דם – נפשו תכרת מעמיה (כז).

 ז,כט: יביא את קרבנו לה': תורה למעשה: קרבן שלמים המיועד להקרבה לה', צריך להביאו בעצמו (ל) לבית המקדש (יביא לה') לשם הקרבה. הכהן המקריב יזכה בשוק הימין של הקרבן. נראה שאם אין בית מקדש דין זה לא חל, ואין אדם יכול להקריב קרבן מכל סוג (שלמים, נדר וכדומה) לה'.

 ח,לה: כי כן צוויתי: תורה למעשה: יש לבצע את מצוות ה', כי כך ציווה ה', וזאת אף אם אינך מבין טעמיהן.

שמיני

י,ט: יין ושכר אל תשת: תורה למעשה: יש להימנע משתיית יין ומשקאות משכרים כאשר

אדם הולך להורות את חוקי ה' (יא) לבני ישראל. אדם שתוי שרוי בסביבה של חולין וטומאה (י) ואינו כשיר להורות את חוקי ה'.

יא,ג: כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה, בבהמה – אותה תאכלו: תורה למעשה:

מותר לאכול מן הבהמה רק בהמה שיש בה את כל שלוש התכונות – מפריסה פרסה, שוסעת שסע, מעלת גרה. אם חסרה אפילו תכונה אחת מהשלוש – אין לאכלה ואין לגעת בנבלתה (ח).

יא,ט: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים – אותם תאכלו: תורה למעשה: מותר

לאכול כל דג בכל צורות המים (ימים ונחלים) אם יש בו את שתי התכונות – סנפיר וקשקשת. אם אין אחת משתי תכונות אלה – אסור לאכלו ויש להתרחק מנבלתו בכל בחינה (מבחינה גופנית ונפשית; "אל תשקצו את נפשותיכם"; יא,מג, וכן "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו"; דברים ז,כו).

יא,יג: ואת אלה תשקצו מן העוף: תורה למעשה: עופות טורפים שהתורה מונה את שמותיהם –

אסורים באכילה וחייבים בשיקוץ (ריחוק גופני ונפשי). עופות ההולכים על ארבע ולהם גם כרעיים (כעין כנפיים) מעל רגליהם לצורך ניתור – מותרים באכילה (כא), אך ללא כרעיים – הם שקץ (כג). אין איסור נגיעה בנבלת עופות, אלא שהנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, ואז חייב בטהרה, דהיינו כיבוס בגדים (כה).

יא,כט: וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: תורה למעשה: אין לגעת בשרץ מת (חולד,

עכבר, צב, אנקה, כוח, לטאה, חומט, תנשמת), וממילא אין לאכלו. אם יפול מנבלתו על חפץ אחר – יש לטהר החפץ על ידי הטבלת החפץ בערב במים (לב). אם יפול על כלי חרש – יש לשבור הכלי (לג), ואם יפול על מאכל או משקה – המאכל יטמא וייאסר באכילה (לד). אם יפול על תנור וכיריים (מִחרש) – יש לשבור התנור והכיריים (לה), אך אם יפול על מעיין או בור או מקווה מים – המים יישארו טהורים, רק הנוגע בנבלתם להוציאם מהמים – יטמא (לו). אם יפול על זרע יבש שטרם נבט ונעשה צמח הנותן פרי – אינו מטמא והזרע יישאר טהור (לז), אך אם הזרע היה רטוב במים – הזרע יטמא (לח).

יא,לט: וכי ימות מן הבהמה ... הנוגע בנבלתה – יטמא עד הערב: תורה למעשה: בהמה

המותרת באכילה, שמתה בלא התערבות אדם – נגיעה בה או אכילה ממנה אינן אסורות (מ), אך הן גורמות לטומאה עד הערב ומחייבות כיבוס בגדים. שרץ על הארץ וכל זוחל על גחונו – אין לאכול, כדי לא לשקץ (לקלקל) את הנפש ולהיטמא בהם (מג).

 

תזריע

יב,ב: וילדה זכר – וטמאה שבעת ימים: תורה למעשה: אישה היולדת זכר תהיה טמאה כל עוד תהיה נידה, אך לא פחות משבעה ימים (גם אם פסקה נידתה תוך פחות משבעה ימים). התינוק ימול ביום השמיני ללידתו (ג). במשך 33 ימים מסוף ימי טומאת הנידה היא לא תיגע ("תשב בדמי טהרה") בשום דבר קדוש (ד). אם האישה תלד נקבה – תהיה טמאה כימי נידתה, אך לא פחות משבועיים, ולאחר מכן במשך 66 ימים נוספים – לא תיגע בשום דבר קדוש (ה).

מצורע

טו,טז: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע – ורחץ במים את כל בשרו: תורה למעשה: איש שיצאה ממנו שכבת זרע – חייב ברחיצת כל גופו ויטמא עד הערב, וכן כל בגד ועור שיהיה עליו שכבת זרע – יכובס ויטמא עד הערב (יז). איש ואישה ששכבו והייתה שכבת זרע – שניהם ירחצו במים (לא חייבים את כל גופם) ויטמאו עד הערב (יח).

טו,יט: אשה כי תהיה זבה ... שבעת ימים תהיה בנדתה: תורה למעשה: אישה הזבה דם בבשרה כמדי חודש – תֵחשב לנידה במשך שבעה ימים (אף אם פסקה קודם לכן מזוב דמה). הנוגע בה במשך שבעה ימים אלה – יטמא עד הערב. וכן מקום משכבה ומושבה יטמא (כ). כל הנוגע במקום משכבה או מושבה – יכבס בגדיו, ירחץ במים ויטמא עד הערב (כא-כב). אם האיש כבר שכב או ישב במקום משכבה או מושבה ואז היא נשכבה או התיישבה על המקום – האיש יטמא עד הערב, בלי צורך לרחוץ (כג). אם האיש ישכב את האישה הנידה – יהיה גם הוא טמא לשבעה ימים, וכן כל משכב שישכב עליו – יטמא (כד).

אחרי מות

טז,כט: והיתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם: תורה למעשה: לעולם, בעשירי בחודש השביעי (י' בתשרי) יש לענות הנפש בייסורים כנים ועמוקים של חשבון נפש על חטאינו כלפי ה'. כדי לפַנות את עצמנו לחשבון נפש זה, אסורה עלינו ועל הנוכרים הגרים עמנו כל מלאכה הנעשית בימים רגילים. דין זה נוהג לעולם, בלי קשר אם יש כהנים מְכהנים, בין אם אין. אם יש כהנים מְכהנים ומשוחים ומופקדים על כך (ואשר ימלא את ידו; פסוק לב), הרי שיש להם תפקיד נוסף – לטהר את המקדש, אוהל מועד, המזבח והעם, וכל זאת רק פעם אחת בשנה, בעשירי בחודש השביעי (לג-לד).

יח,ו: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה: תורה למעשה: אין להתקרב בכוונה ולראות ערוותו של קרוב משפחה (כי זה גורם להגברת יצר המין ועלול להביא למשכב אסור). קרובי המשפחה הם: אב, אם, אחות, נכדה, אשת האב, אחות מן האב (אף שאינה מאמך), אחות אב, אחות אם, אח האב ואשתו, כלה (אשת הבן), אשת האח, אשה ובתה, אשה ונכדתה, אשה ואחותה יחד בחיי האשה, אשה נדה. אין להעניק זרע לאשת איש (כ) ולעבודת אל המולך (כא). אין לשכב זכר עם זכר (כב), ולא לתת זרע לבהמה (כג). אשה לא תאפשר לבהמה להרביע אותה (כג), כלומר לנסות להזריע בה את זרעו.

יח,ל: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם: תורה למעשה: יש להציב שמירה וגדר (סייג) בפני עבירה של איסורי משכב עם נשים האסורות לך, בנוסף לאיסור עצמו, המביא לטומאה. הגָדר הוא גילוי יָזום של הערווה (ו-יט), העלול לגרום את  האיסור עצמו.

קדושים

יט,ב: קדושים תהיו, כי קדוש אני ה': תורה למעשה: חובה עלינו להשתדל להיות בקדושה, כדי להידמות לקדושת ה'. קדושה זאת מתבטאת בהתנהגות הולמת כלפי אדם ואלוהים, המרוממת את האדם למדרגה אלוהית של קדושה. אלו הן הפעולות המסייעות להשגת הקדושה: יראת ההורים (ג), שמירת השבת (ג), אי פנייה אל אלילים ואי עשיית אלוהי מסכה (ד), אכילת זבח שלמים שהוקרב לה' ביום ההקרבה ולמחרתו (ו), להשאיר פאה מן השדה לצורך עניים וכן להשאיר את לקט הקציר (ט), להשאיר את עוללות הכרם והפֶרֶט לעניים ולגר (י), לא לגנוב, לא להכחיש אמת ולא לשקר (יא), לא להישבע בשם ה' לשקר (יב), כי בכך נגרם חילול ה', לא לעשוק (למנוע תשלום המגיע לאחר), לא לגנוב ממנו ולא לדחות למחרת את שכרו (יג), לא לקלל אפילו חרש, ולא לתת מכשול לפני עיוור (יד), שופט לא יגרום עוול במשפט, כגון להעדיף את גרסת העני מרחמים או גרסת העשיר מחנופה לו, אלא לשפוט בצורה עניינית ובצדק (טו), לא לרכל על אף אחד מעמך ולא להפקיר את האחר שיתמודד לבדו עם צרתו (טז), לא לשנוא את האחר אפילו בלב, ולהוכיח אותו על חטאו, שמא עונש חטאו יחול עליך (יז), לא לנקום על מה שעשה לך חברך רעה, בלי כוונה, ולא תזכור לו את חטאו, אלא תאהב אותו כאילו אתה עשית חטא זה כלפי עצמך, בלא כוונה (יח). שמירת חוקי ה' מסייעת להגיע למדרגת קדושה: לא לאפשר כלאיים בהרבעת בהמתך, זריעת שדך ובגד שהנך לובש (יט). כל הפעולות האלה מסייעות להגיע לקדושה ולהתקרב לדרגת קדושה אלוהית.

יט,כג: וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו: תורה למעשה: אלה הן מצוות נוספות ("וכי תבואו" – עם וו החיבור לעניין הקודם, "קדושים תהיו") המסייעות להגיע לדרגת קדושה, וקיומן מתחייב החל מכניסת העם לארץ ישראל: להסיר ולא לאכול את הפרי בשלוש שנותיו הראשונות של העץ משעת נטיעתו, בשנה הרביעית להלל את ה' בפירות אלה (כד), והחל מהשנה החמישית אפשר לאכלו ולהוסיפו למחסן, כאילו הוא תבואה (כה), לא לאכול בעל חיים יחד עם דמו (כו), לא לנחש בכשפים (כו), לא לגלח את קצוות הראש והזקן (כז), לא לשרוט את הבשר ולעשות כתובות קעקע בגוף (כח), לא לבטל את קדושת בתך בכך שתגרום לה להיות זונה (כט), לשמור את השבת ולירוא מן המקדש (ל), לא לפנות אל קוסמים למיניהם בתוך כדי עבודת אלילים (לא), יש לכבד ולסייע לזקן ולירוא מה' (לב), לא להונות גר (אדם נוכרי) שגר בארץ ישראל (לג), יש לאהוב את הגר כפי שאתה אוהב את עצמך (לד), לא לגרום עוול במשפט ובמסחר (לו). שמירת כל החוקים והמשפטים האלה וביצועם, היא ציווי מאת ה'.

כ,ב: אשר יתן מזרעו למולך – מות יומת: תורה למעשה: עוד מן הדברים המביאים למדרגת קדושה: הנותן מזרעו למולך, בין אם הוא אזרח ותושב בין אם הוא גֵר, יומת ברגימת אבנים על ידי תושבי המקום ("עם הארץ"), ואם יתעלמו מכך התושבים – ה' ימית אותו ויכרית את משפחתו ואת תומכיו ("הזונים אחריו") המושפעים ממנו (ה),  וכן יכרית ה' מי שיפנה אל מכשפים בעבודת אלילים (ו). אין לקלל הורים (ט), לא לשכב עם אשה נשואה לאחר (י), לא לשכב עם אשת אביך (יא) ועם כלתך (יב), אסור משכב זכר עם זכר (יג), אסור להתחתן עם אשה ואמה יחד (יד), אסור להעניק זרע איש לבהמה (טו), אסור לאשה לקבל זרע בהמה (טז), אסור להתחתן עם אחותך (יז), אין לשכב עם אשה נידה (יח), אין לראות את ערוות דודתך (אחות אם או אחות אב) ולא לשכב עמה (יט-כ), לא לשכב אם אשת אחיך (כא). שמירת כל החוקים האלה יאפשרו את הישארות העם בארץ ישראל (כב). אין לנהוג כמנהגי וחוקי הגויים תושבי הארץ לפני הגיענו אליה (כג). יש להבדיל בין מאכלים מותרים ואסורים לנו (כה). כל הדברים האלה יאפשרו לנו להיות קדושים במדרגת הקדושה האלוהית (כו). אם איש או אשה יעסקו בכישוף בסיוע אלילים (אוב וידעוני) – יומתו ברגימת אבנים (כז).

 

אמור

כג,ב: מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש: במועדים המפורטים בלבד יש לקיים ימי חג ומועד, בליווי קריאה בכתבי הקודש, ובחלקם אף בהשבתה מכל מלאכה:

שבת לאחר ששת ימי מלאכה (ג).

בארבעה עשר לחודש הראשון (ניסן) בין הערביים – פסח (ה).

בחמישה עשר לחודש הראשון – חג המצות, כאשר ביום הראשון – מקרא קודש ואיסור כל מלאכה (ז), וכן ביום השביעי (ח). במשך שבעה ימים (מחמישה עשר עד עשרים ואחד בחודש) יש לאכול מצות (ו), וכן יש להקריב אישה לה' (קורבן הנשרף באש), וזאת כאשר יש היכן להקריבו (ח).

נראה כי מצוות הנפת העומר אינה מעשית בימינו כי אין אפשרות להקריב כבש, פר ואילים לעולה, ושעיר עזים לחטאת, וכבש לזבח שלמים (יב, יח-יט).

בחודש השביעי (תשרי) באחד לחודש – זיכרון תרועה, כולל מקרא קודש ושביתה ממלאכה (כד-כה), ואם יש אפשרות – גם הקרבת אישה לה' (כה).

בעשירי לחודש השביעי – יום הכיפורים, הכולל מקרא קודש ועינוי הנפש (כז), הקרבת אישה לה' במידה ויש אפשרות (כז), איסור מלאכה (ל), וכל זה מתשעה לחודש בערב עד לעשרה לחודש בערב.

בחמישה עשר לחודש השביעי – חג הסוכות, במשך שבעה ימים. ביום הראשון – מקרא קודש ואיסור מלאכה (לה). במידת האפשר - הקרבת אישה לה' במשך שבעת הימים (לו). ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל, ויש לשמוח בהם שבעה ימים (מ). על כל אזרח בישראל לא מחוץ לארץ ישראל) לשבת בסוכות במשך שבעת ימי חג הסוכות (מב), ובכך יֵדעו הדורות העתידים כי ה' הושיב את בני ישראל בסוכות בעת שהוציאם מארץ מצרים (מג).

ביום השמיני – עצרת, כולל מקרא קודש ואיסור מלאכה, ובמידת האפשר – הקרבת אישה לה' (לו).

כד,טו: איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו: אין לקלל את ה'. עונש המקלל – מוות ברגימת כל העם (טז).

כד,יז: ואיש כי יכה כל נפש אדם – מות יומת: אין להכות אדם עד למותו – והמכה עד מוות – עונשו מוות.

כד,יח: ומכה נפש בהמה – ישלמנה: אין להכות בהמה עד למותה – והמכה עד מותה – ישלם הנזק לבעלי הבהמה.

כד,יט: ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה – כן ייעשה לו: אין להכות אדם עד כדי נתינת מום בו, ואם הכה עד כדי נתינת מום – כך יעשו מום בו, כגון שבר, עין, שן (כ). אין הבדל בין אזרח ישראלי לבין גר, הן לעניין המכה והן לעניין המוכה (כב).

בהר

ויקרא כה,ד: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ: תורה למעשה: החל מהכניסה לארץ ישראל, כל שבע שנים תהיה "שנת שמיטה" לקרקע, אותה אין לזרוע ואת הכרם אין לזמור, את התבואה אין לקצור ואת הענבים שבכרם אין לבצור (ה). כל התבואה בכל הארץ תהיה למאכל לכל אדם מישראל ולעובדיו ולבהמותיו. נראה שכל עבודות השדה אסורות (לא רק זריעת השדה וזמירת הכרם) כי השבתון חל על הקרקע, הארץ.

ויקרא כה,ח: וספרת לך שבע שבתות שנים: תורה למעשה: לאחר שבעה מחזורים של "שנות שמיטה" תחול בשנת החמישים "שנת יובל" (י). בשנת השמיטה השביעית (השנה ה- 49) ביום הכיפורים, יש להודיע (בשופרות או בכל דרך מקיפה אחרת) לכל יושבי הארץ (ט) כי בשנה הבאה תחול "שנת יובל", שמשמעותה היא החזרת הקרקעות לבעליה המקוריים, והחזרת כל אדם שנאלץ לעזוב את משפחתו ונחלתו אל נחלתו ואל משפחתו (י). גם ב"שנת היובל" חלים איסורי עבודת האדמה והיתר אכילה חופשית מן התבואה, כמו בכל "שנת שמיטה" (יא-יב). מכירת קרקעות תהיה אך ורק לפי תעריף של שנות תבואה שנותרו עד לשנת היובל (יד-טז), כך שבשנת היובל אין לקונה שום זכות בקרקע, והיא חוזרת, כאמור (י, כג) להשתייך לבעליה המקוריים. ניתנת זכות תמידית (אף לפני שנת היובל) של פדיון קרקע לקרובי המוכר או למוכר עצמו, לפי תעריף של מספר "שנות תבואה" שנותרו עד היובל (כז). זכות זאת של פדיון קיימת למשך שנה אחת בלבד כאשר מדובר במכירת בית בתוך עיר עם חומה ("בית מושב עיר חומה"; פסוק כט), ואם לא נפדה הבית אינו חוזר ביובל למוכר אלא נשאר לקונה לצמיתות ולדורותיו (ל). בתים שנמכרו בישובים קטנים ללא חומה, ולא נפדו יחזרו ביובל לבעליהם (לא), וכן בתי הלויים, אם הם בערי חומה, יחזרו לבעליהם הלוויים ביובל (לב-לג). שדות הלוויים אינם ניתנים למכירה כלל (לד).

ויקרא כה,לה: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו: תורה למעשה: יש לתמוך באחיך וקרוב לך כאשר הוא בצרה כלכלית, והוא מבקש את עזרתך ("ומטה ידו עמך"), ולך יש אפשרות לסייע לו, כדי שלא ייאלץ למכור את נכסיו או את עצמו. הסיוע צריך להיות בתנאי שיחזיר את הסיוע, אך בלי כל ריבית או תוספת כלשהי (לז). בכל מקרה שאחיך או קרובך השתעבד לך, עליך להעסיקו בכבוד (מ) ולא ברידוי ובעבודת פרך (מג), ולשחררו בשנת היובל, יחד עם בניו (מא). תמיד קיימת זכות הפדיון למשועבד או לאחד מקרוביו (מח-מט), אם ישיגו  את הסכום הנדרש (ערך שנת עבודה כפול מספר השנים עד לשנת היובל; פסוק נ').

ויקרא כו,א: לא תעשו לכם אלילים: תורה למעשה: אין לעשות אלילים (אפילו לצורך אחרים) ולא להקים פסל ומצבה לכבוד אלילים, ואף אין להכין אבן משכית לצורך השתחוויה לאלילים. שמירת שבת ויראה מן המקדש והעבודה בו, יסייע בידינו לקיים איסור זה של עשיית אלילים (ב).

בחוקותי

ויקרא כז,ב: איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה': תורה למעשה: אדם שמחליט לנדור לה' את ערך עצמו או ערך של אדם אחר, תעריף הנדר הוא קבוע: זכר בין גיל עשרים לשישים: חמישים שקלי קודש, נקבה שלושים שקלים, זכר בין גיל חמש לעשרים עשרים שקלים, ונקבה עשרה שקלים, זכר מבן חודש ועד חמש שנים חמישה שקלים, ונקבה שלושה שקלים, זכר מבן ששים ומעלה חמישה עשר שקלים, ונקבה עשרה שקלים. אם האדם עני וערכו פחות מהמצוין ("מך") הכהן יעריך אותו לפי יכולת התשלום של הנודר (ח). אם יחליט אדם לתת לה' ערך של בהמה טמאה הכהן יעריך הבהמה וכך ישלם (יב) ואם ירצה לגאלה, יוסיף חמישית מערכה (יג). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך ביתו, יעריכנו הכהן, וכך ישלם הנודר (יד), ואם ירצה לגאול את ביתו, יוסיף חמישית לערך הבית, ואז הבית יישאר שלו (טו). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך שדהו התעריף יהיה לפי כמות התבואה שהשדה מסוגל לתת לשנה (חמישים שקלי כסף בשנה) כפול מספר השנים עד שנת היובל. אם ירצה לגאול יוסיף חמישית מערכו (יט). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך השדה שקנה מאחר, יהיה התעריף לפי הערכת הכהן שתיערך לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (כג), ובכל מקרה הקרקע תחזור לבעליה ביובל (כד).

ויקרא כז,כו: אך בכור אשר יבוכר לה', בבהמה לא יקדיש איש אותו: תורה למעשה: אין להקדיש לה' מה ששייך לה'. כל דבר שהוקדש לה' (אדם, בהמה או שדה) אין למכרו ואין לפדותו (כח-כט). מעשרות מן התבואה ניתן לפדות בתוספת תשלום של חמישית מן הערך (לא). כל בהמה עשירית שתבוכר לה' אין להחליפה בבהמה אחרת, ואם יחליפנה היא והמוחלפת יהיו לה', ללא אפשרות פדיון (לג).

 

נשא

במדבר ה,ב: וישלחו מן המחנה: תורה למעשה: כאשר השכינה שורה בקרב מחנה ישראל, יש לשלוח אל מחוץ למחנה כל אדם, זכר או נקבה, שלקה בצרעת או זיבה, או שהוא טמא לנפש.

במדבר ה,ו: למעול מעל בה': תורה למעשה: הלוקח בלא רשות מקדשי ה' (כגון תרומה לכהן או קרבן שהוקדש לכהן), עליו להתוודא, ולשלם לכהן שממנו לקח, את הערך שלקח בתוספת חמישית.

במדבר ו,כג: כה תברכו את בני ישראל: תורה למעשה: כאשר כהנים מברכים את בני ישראל, הברכה תהיה בנוסח אחיד וקבוע מראש: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אין לברך ברכות אחרות ולא בנוסח אחר, אלא "כה" וכה בלבד.

 

 בהעלותך

ט,יא: בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים  יעשו אותו: תורה למעשה: מי שהיה מנוע מלקיים את מצוות חג הפסח במועדו כי היה טמא לנפש, או היה בדרך רחוקה, יעשה את הפסח בארבעה עשר בחודש השני (חודש אייר), בין הערביים, ככל חוקת הפסח המתחייבת בחודש הראשון, דהיינו אכילת מצה ומרור, אכילת קרבן הפסח בטרם יעלה הבוקר, ואי שבירת עצם מן הקרבן. מי שהיה טהור בחודש הראשון ולא קיים את מצוות הפסח  יחול עליו דין  "כרת", דהיינו נפשו תכרת מן העם (יג).

להבנתי  אי-קיום המצווה הזאת גורם לחוטא לנתק עצמו מעמו, ולא להיחשב יותר כ"יהודי", וכן בכל המקומות בהם נאמר דין "כרת".

אלו הם המקומות בהם התורה קובעת דין "כרת": אי קיום ברית מילה (בראשית יז,יד), אכילת חמץ בפסח (שמות יב,טו), רקיחת בשמים כתבנית הבשמים במשכן ולהריח בהם (שמות יב,טו), איסור מלאכה בשבת (שמות לא,יד), אכילת בשר זבח השלמים בטומאה (ויקרא ז,כ), אכילת חלב מן הבהמה (ויקרא ז,כה), אכילת דם (ויקרא ז,כז), שחיטה שלא בפתח אוהל מועד (ויקרא יז,ד), גילוי עריות (ויקרא יח,כט), אכילת בשר פיגול (ויקרא יט,ח), משכב עם אישה דווה (ויקרא כ,יח), קירבה אל הקודש בטומאה (ויקרא כב,ג), אכילה ואי-עינוי ביום הכיפורים (ויקרא כג,כט), אי-קיום מצוות הפסח (במדבר ט,יג), עשיית חטא בזדון (במדבר טו,ל), כניסת טמא מת למשכן בלי שהתחטא (במדבר יט,יג).

 

יא,כט: ומי יתן כל עם ה' נביאים: תורה למעשה: ראוי לכל אדם המאמין בה' להיות נביא. נביא הוא אדם שמדבר דברים שקבל בהשראת ה', לאחר שה' אצל (הניח) עליו מרוחו (" ... ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ..."; פסוק כ"ה).

 

שלח

 טו,לב: מקושש עצים ביום השבת: תורה למעשה: אין לקושש עצים בשבת, כי זה נחשב למלאכה האסורה בשבת.
 
טו,לח: ועשו להם ציצית: תורה למעשה: יש לעשות ציצית לכל פינה של בגד, ולתת בה פתיל תכלת. על ידי ראיית הפתיל אדם נזכר במצוות ה' ויעשה פתילים. לבבו לא יסטה אחר עיניו והוא יישאר נאמן לה'.
 
קורח
 
יז,ה: לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, להקטיר קטורת לפני ה': תורה למעשה: רק אנשים מזרע אהרן יכולים לשמש ככהנים, כגון להקטיר קטורת לפני ה' (כאשר יהיה בית מקדש). כל מי שאינו מזרע אהרן נקרא 'זר'. האחריות שלא יתקרב זר למקדש חלה על זרע אהרן (יח,א; יח,כג; יח,לב). תרומות בני ישראל לכהן וללוי (יח,ט-לב) בתמורה לעבודתם, יחולו רק כאשר יהיה בית מקדש.

 

חוקת

יט,יא: הנוגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים: תורה למעשה: הנוגע באדם מת יטמא שבעה ימים, ויוכל להיטהר מטומאה זאת רק אם יתחטא ביום השלישי והשביעי לטומאתו (יב) במי אפר הפרה האדומה עליה הצטוו (ב-י) באופן חד-פעמי ("לחוקת עולם"; פסוק י). מי אפר הפרה אמורים היו לשמש את העם לתמיד, אלא שהיום אין מי אפר פרה אדומה, ואין אפשרות להיטהר מטומאת מת. כן יש לטהר מטומאת מת כל מי שנכנס לאוהל שנמצא בו מת, וכן כל חפץ אשר באוהל. וכן יחול דין טומאה על מי שנגע בשדה במת, או בעצם אדם, או בקבר (טז). הטהרה מטומאת המת שבאוהל או בשדה תהיה על ידי הזאת מים חיים שעורבבו בעפר שנמצא במקום שריפת חטאת (היא הפרה האדומה; ראה פסוק ט'), בעזרת אזוב, על ידי איש טהור ביום השלישי והשביעי לטומאה (יז-יט).

 

פינחס

 

כז,ח: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו: תורה למעשה: בעת חלוקת הנחלות בארץ ישראל, וכן בכל הורשת רכוש המת ("חוקת משפט"; פסוק י"א), במידה ולמוריש אין בן – יינתן רכושו או נחלתו לבתו, ואם אין לו בת – יינתן לאחָיו, ואם אין לו אחים – יינתן לאחֵי אביו, ואן לו דודים מצד אביו – יינתן לקרובו הקרוב אליו ממשפחתו, לירושה ולהורשה אחריו.

 

כח,ב: את קרבני לחמי לאישַי, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו: תורה למעשה: כאשר יש בית מקדש ומזבח, יש להקריב לה' קרבן בתוספת ריח ניחוח, במועדים המפורטים בלבד, ואלה הם:

 

בכל יום שני כבשים שלמים, בתוך שנתם הראשונה, אחד בבוקר ואחד בין הערביים (להבנתי, לאחר השקיעה ולפני החושך). יש להוסיף לקרבן עשירית איפה סולת בלולה ברביעית הין שמן כתית, בתוספת רביעית הִין שיכר בניסוך על הקרבן, לתוספת ריח (ג-ח). קרבן יומי זה מכונה "קרבן התמיד".

 

בשבת יש להוסיף על קרבן התמיד (י) גם שני כבשים שלמים בתוך שנתם הראשונה, בתוספת מנחה של שני עשרונים סולת בלולה בשמן, ויין לניסוך (ט).

 

בראשי חודשים יש להוסיף על קרבן התמיד, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים שלמים (יא). לפר יש להוסיף שלושה עשרוני סולת בלול בשמן, לאיל יש להוסיף שני עשרוני סולת בלול בשמן, לכבש יש להוסיף עשרון אחד סולת בלול בשמן (יב-יג). על קרבנות אלה יש לנסך (לשפוך) יין, לצורך ריח: על פר חצי הין, על איל – שלישית הין, ועל כבש – רביעית הין (יד). בנוסף יש להקריב עז לחטאת (טו).

 

בי"ד לחודש הראשון (ניסן) – הוא הפסח (טז). מט"ו בחודש ובמשך שבעה ימים – חג של אכילת מצות (יז). ביום הראשון (יח) והשביעי (כה) – חל איסור מלאכה ויש חובת מקרא קודש (כתבים קדושים,  קריאה בתורה). בכל יום משבעת הימים יש להקריב נוסף לקרבן התמיד, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים תמימים בשנתם הראשונה. עליהם יש להוסיף סולת כמו בראשי חודשים (כ-כא). כן יש להוסיף שעיר (עז) לחטאת (כב).

 

ביום הביכורים, המכונה 'שבועות', כאשר מביאים מנחה חדשה (מן התבואה שנקצרה אחרי פסח), חל איסור מלאכה וחובת מקרא קודש. נוסף על קרבן התמיד יש להקריב שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים (כו-כז), ולהוסיף עליהם סולת ונסכים כמו בראשי חודשים (כח, לא). בנוסף יש להביא שעיר עזים לכפרה (ל).

 

באחד לחודש השביעי (תשרי) חל איסור מלאכה וחובת מקרא קודש, והוא יום תרועה (כט,א). בנוסף לקרבן התמיד, יש להקריב פר אחד, איל אחד, ושבעה כבשים שלמים בשנתם הראשונה. בנוסף יש להביא: סולת ונסכים, כפי המצווה בראשי חודשים (ב-ד), שעיר עזים לחטאת (ה), קרבן ראשי חודשים כמדי חודש בחודשו (ו).

 

בעשירי לחודש השביעי חל יום עינוי נפש, איסור מלאכה ומקרא קודש. בנוסף לקרבן התמיד יש להקריב פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים שלמים בתוך שנתם הראשונה (ז-ח). יש להוסיף סולת כמו בראשי חודשים (י), וכן להביא שעיר עזים לחטאת, בנוסף לקרבן חטאת הכיפורים והנסכים (יא).

 

בחמישה עשר לחודש השביעי  חג שנמשך שבעה ימים. ביום הראשון חל איסור מלאכה וחובת מקרא קודש (יב). בנוסף לקרבן התמיד (טז) יש להקריב ביום הראשון לחג שלושה עשר פרים, שני אלים וארבעה עשר כבשים שלמים בתוך שנתם הראשונה (יג). מנחתם ונסכיהם כמו בראשי חודשים (יד), וכן יש להקריב שעיר עזים אחד לחטאת (טו). ביום השני עד היום השביעי של ימי החג ממשיכים באותם קרבנות כמו ביום הראשון, אלא שמספר הפרים הולך ופוחת באחד מדי יום, כלומר ביום השני  שנים עשר פרים, בשלישי  אחד עשר פרים, וכן הלאה, עד שביום השביעי  שבעה פרים (יז-לד).

 

ביום השמיני לתחילת החג, כלומר ביום העשרים ושנים לחודש הראשון יחול יום "עצרת", והוא אסור במלאכה (לה). יש להקריב בו פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים שלמים בשנתם הראשונה (לו). מנחה ונסך כמו בראשי חודשים (לז), וכן יש להקריב שעיר אחד לחטאת (לח). הערה: שמיני עצרת (הנחוג היום גם כיום "שמחת תורה") הוא החג היחיד בו לא נזכרת כאן חובת מקרא קודש. חובת מקרא קודש בשמיני עצרת נזכרת בויקרא כג,לו.

 

בנוסף לקרבנות אלה אין להביא קרבנות נוספים, מלבד קרבנות עקב נדר ונדבה, עולה ומנחה, נסכים ושלמים (לט), התלויים ברצונו המזדמן של האדם, ואינם נחשבים כעבודת ה' במועדים קבועים מראש.

 

מטות
ל,ג: איש כי ידור נדר לה' ... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו – יעשה: תורה למעשה: כאשר אדם נודר נדר לה' (לעשות מעשה מסוים לכבוד ה'), או אוסר על עצמו איסור הקשור בעבודת ה' (שלא לעשות מעשה מסוים, גם זה לכבוד ה'), חייב לבצע את דברו, אחרת הוא חילל את ה' ('לא יחל דברו' – לא יגרום לחילול על ידי דבריו). גם אשה חייבת לקיים את נדרה או איסורה, אלא אם הייתה נערה בבית אביה ואביה הפר לה את נדרה או אסרה (ד-ו), וכן אם הייתה נשואה לאיש וביום שבעלה שמע על נדרה או אסרה – הפר אותם (ז-ט), אך אם לא הפר אותם בתוך יממה ('מיום אל יום'; פסוק ט"ו) מששמע על כך – היא חייבת בקיום נדרה ואסרה (יא-טו). אם בעלה הפר אותם לאחר יממה מששמע כל עך – הוא ישא בעווןן חילול הנדר ואיסור שקבלה עליה אשתו (טז). אשה אלמנה או גרושה שקבלה עליה נדר לה' או איסור – היא חייבת לקיים (י). הערה: מדובר בנדר או איסור של אדם כלפי ה', ולא כלפי אדם אחר.
 
לא,כג: כל דבר אשר יבוא באש – תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא: תורה למעשה: טיפול בשלל מלחמה ציבורית יתבצע כך: החוזרים מן המלחמה והשלל חייבים לעבור טהרה בטרם ישובו למחנה. החיילים יכבסו בגדיהם ביום השביעי מסיום המלחמה (כד), ואילו השלל יטוהר ויתחטא במי נידה (מים שיישפכו על השלל). אם ניתן להעביר את השלל באש, כגון: זהב, כסף, נחושת, בדיל, עופרת – חובה לעשות זאת לפני החיטוי במים (כג). חלוקת השלל תתבצע כך: חצי לחיילים שהשתתפו במלחמה ('תופשי המלחמה היוצאים לצבא'; פסוק כ"ז) וחצי ליתר העם. החיילם והעם חייבים להפריש תרומה מן השלל לטובת הכהנים והלוויים המשרתים את העם. התרומה תהיה כך: החיילים יפרישו חמישית אחוז, ויתנו לכהנים (כח-כט), ואילו העם יפריש שני אחוזים, ויתנו ללוויים (ל). הערה: אם אין כהנים ולוויים המשרתים במשכן ה' – אין להפריש תרומות מהשלל, אך החלוקה תהיה כפי שנקבע (חצי לחיילים וחצי ליתר העם).
 
 
מסעי
לג,נב: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם: תורה למעשה: חובה לקחת בעלות על ארץ ישראל (היא 'ארץ כנען' לשעבר; פסוק נ"א), כאילו ירשנו אותה מאבותינו ('והורשתם'), לשלוט בה, ולהתיישב בה (נג). לקיחת בעלות זאת כוללת: סילוק כל התושבים המקומיים ('כל יושבי הארץ'), השמדת דברים החשובים לתושבים המקומיים ('משכיותם') לעבודת האלילים שלהם, כולל צלמים (צורות של פסלים), מסכות ובמות. יש להנחיל לעם נחלות לפי הגורל שעשה משה, לפי המשפחות ולפי השבטים. היום, כיוון שלא ידוע מהו הגורל המדויק שעשה משה, ולא ידוע מיהם המשפחות והשבטים הנוחלים – אין לחלק את הארץ לנחלות, אך יש להורישה כנאמר לעיל.
 
לה,ב: ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם: תורה למעשה: בעת חלוקת הארץ לנחלות, יש להפריש ללוויים ארבעים ושמונה ערים למגורים (שש 'ערי מקלט' ועוד ארבעים ושתיים ערים אחרות; פסוקים ו-ז), עם מגרש מסביב לערים למרעה בהמותיהם. המגרשים ישתרעו למרחק של אלף אמה (כשש-מאות מטר) מן החומה של העיר לכל צד, או למרחק אלפיים אמה (כאלף ומאתיים מטר) ממרכז העיר ('והעיר בתווך'; פסוק ה'), לכל כיוון (הגדול מביניהם). הערה: ערים ללוויים יינתנו רק במסגרת חלוקת הארץ לנחלות לכל המשפחות והשבטים ולפי הגורל שעשה משה, דבר שאינו אפשרי היום.
 

לה,יא: והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם: תורה למעשה: בעת חלוקת הארץ לנחלות, יש לקבוע שש ערים שיהוו 'ערי מקלט לרוצחים בשגגה. שלוש מהן תהיינה בעבר הירדן המזרחי, ושלוש – בעבר הירדן המערבי. ערים אלה ישמשו רק את בני ישראל והגרים בה ברשות השלטון הישראלי (גֵר ותושב בתוכם), ורק אם רצחו בשוגג. אם הרוצח הרג מתוך כעס או שנאה בכלי אבן או עץ המסוגלים להרוג, אף אם לא התכוון להרוג, הרי הרוצח אינו מוגדר כ'שוגג' אלא כ'מזיד'. אם הרוצח הרג בטעות, בלי כל כוונה ובלי שנאה כלפי ההרוג, אף אם הרג בכל כלי (כב-כג) – הוא 'שוגג'. קרוב הנרצח (המכונה 'גואל דם') – יהרוג את הרוצח ה'מזיד' (יט). גואל הדם לא יהרוג ללא פסק דין של שופטי העם (כד; ל), פסק דין שיינתן אחרי שמיעת שני עדים מרשיעים לפחות (ל). אם נקבע שהרוצח הרג בשוגג, השופטים ידאגו שהרוצח יגיע בבטחה ל'עיר המקלט'. אם הרוצח ייצא מגבולות עיר המקלט – דמו יופקר לגואל הדם (כז). הרוצח ישוב לביתו בבטחה לאחר מות הכהן הגדול. אין לאפשר לרוצח במזיד לשלם כופר כדי שלא ימות (לא), ואין לאפשר לרוצח בשוגג לשוב לביתו לפני מות הכהן הגדול, תמורת תשלום כופר (לב). הערה: כיום אין דין זה חל כי לא ניתן לקבוע את שש ערי המקלט (כיוון שאין התיישבות ישראלית בעבר הירדן המזרחי (יד) ולא התנחלנו בכל השטח שנקבע כארץ ישראל בתוך תחומי 'ארץ כנען'), וכן כי אין כהן גדול.

ואתחנן

דברים ד,ב: לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו: תורה למעשה: אין להוסיף או לגרוע מצוות ביחס למצוות ה' שמשה לימד את העם בצורה של חוקים ומשפטים (ה). שמירת מצוות אלה ועשייתן תיחשב בעיני העמים כחכמה ובינה (ו). אין לשכוח את הדברים שראו ושמעו העם בחורב (מתן תורה) ויש להעבירם מאב לבניו ולנכדיו (ט). יש להישמר מאד מלהזיק לעצמנו ולנפשנו (טו) בכך שנעשה לנו פסל או תמונה בתבנית (צורה) של זכר או נקבה (טז), בהמה, עוף, רמש או דג (יז-יח), ובכך שנעבוד ונשתחווה לשמש , לירח או לכוכבים (יט). שמירת החוקים והמצוות ייטיבו לעם לעולם ויאריכו ימיהם על האדמה בארץ ישראל (מ).  

דברים ו,ה: ואהבת את ה' אלוהיך: תורה למעשה: יש לאהוב את ה' בכל הלב, הנפש והרצון ('מאודך'), על ידי קיום מצוותיו ('הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום'), וזכירתן בלב, שינונן לבנים, דיבור בעניינן בבית ובדרך, בלילה וביום ('בשכבך ובקומך'), תוך קשירת תוכנן (אפילו לזמן קצר, רק לשם 'אות' תזכורת) בכל יום (בשכבך ובקומך) על היד לאות שהנך מקיימן, ולזיכרון בין העיניים (ח), ושתהיינה כתובות על מזוזות הבתים והשערים (ט). אין לשכוח את ה' (יב), יש לירוא ממנו, לעבדו ולהישבע רק בשמו (יג). אין ללכת אחרי אלוהים אחרים (יד), לא לנסות את ה' (טז), אלא לשמור את מצוותיו, עדותיו וחוקיו שצווה אותנו (יז). יש לעשות רק מה שישר וטוב בעיני ה' (יח). יש ללמד את הבנים את תולדות העם החל מהעבדות במצרים עד לציווי ה' אותנו לקיים את חוקיו (כד).

דברים ז,ב: החרם תחרים אותם: תורה למעשה: כאשר נכבוש את ארץ ישראל מידי העמים שישבו עליה, יש להחרימם, לא לכרות אתם ברית, לא לרחם עליהם, וכן לא להתחתן אתם (ג). יש לנתץ ולשבור ולגדוע ולשרוף את כל עבודת האלוהים שלהם בכל צורה (מזבח, מצבה, אשרה, פסילים) (ה). יש לשמור ולקיים את המצוות והחוקים והמשפטים שה' מצווה אותנו (יא).

עקב

ח,א: כל המצוה אשר אנוכי מצוך לעשות תשמרון לעשות: תורה למעשה: כדי לרשת את ארץ ישראל יש להקפיד לבצע (תשמרון) את כל מצוות ה', ללכת בדרכי ה' ולירוא אותו (ו), וכן  לזכור את הדרך בה הוליכנו ה' במשך ארבעים שנה במדבר (ב), כולל העינויים, אכילת המן, נס הבגדים שלא בלו והרגלים שלא ניזוקו (ג-ד). אסור לשכוח את ה' ולא לשמור את מצוותיו, משפטיו וחוקיו (יא).

 י,יב: מה ה' אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך: תורה למעשה: יש לירוא מה', ללכת בכל דרכיו, לאהוב אותו, לעבדו בכל הלב והנפש, וכן לשמור מצוותיו וחוקיו (יג), לדבוק בו ולהישבע בשמו (כ). אהבת ה' ושמירת המצוות היא נצחית (כל הימים; יא,א). יש להישמר מלעבוד אלוהים אחרים (יא,טז).

ראה
 
תדברים יב,א: אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ: תורה למעשה: יש להקפיד ולקיים (תשמרון) בארץ ישראל, בכל עת שהעם חי בארץ (כל הימים אשר אתם חיים על האדמה), את הציווי האלוהי לאבד ולהשמיד כל מקום שנעשתה בו עבודת אלילים על ידי הגויים שישבו בארץ (ב), כולל בהרים הגבוהים, הגבעות ותחת העצים. יש לשבור ולשרוף את המזבחות, המצבות, עצי האשרה, והפסילים ששמשו לעבודת אלוהי הגויים, עד כדי איבוד שמם של האלילים מאותם מקומות (ג). עבודת האלוהים לא תהיה בכל מקום ('לא תעשון כן לה' אלוהיכם'; פסוק ד'), אלא במקום אחד בו יבחר ה' (ה), ורק לשם יש להביא את העולות והזבחים, המעשרות והתרומות, הנדרים והנדבות והבכורות (ו), ורק שם יש לאכול ולשמוח במה שכל אדם זוכה לקבל מאת ה' (ז). זבח לצורך אכילת בשר מותר בכל מקום (טו), רק אסור לאכול את הדם אלא לשופכו על הארץ (טז). מעשרות ובכורות, נדרים, תרומות ונדבות לה' אין לאכול מחוץ למקום בו יבחר ה' (יז).
 
דברים יג,א: לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו: תורה למעשה: אין להוסיף מצוות או לגרוע מהן.
 
דברים ג,ד: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא: תורה למעשה: אין לשמוע לנביא או חולם חלום שיאמר ללכת אחרי אלוהים אחרים ולעבדם, ויש להמיתו (ו). יש ללכת אחר ה', לירוא רק מה', לשמור מצוותיו, לעבדו ולדבוק בו (ה). כמו כן אין לשמוע למי שינסה להשפיע ('כי יסיתך') לעבוד אלוהים אחרים, אף אם הוא אח, בן, רֵע (ז), אלא יש להרגו בסקילה, ראשית זה שמעיד על ההסתה ואחר כך כל העם (י-יא). אם כמה מיושבי עיר ידיחו את יושבי עירם לעבודת אלוהים אחרים (יד), יש להשמיד ולשרוף את כל העיר ושללה ולהמית את יושביה (טז-יז), וזאת לאחר חקירה מדוקדקת (טו), ואסור לבנות עיר זאת מחדש (יז).
 
דברים יד,א: לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת: תורה למעשה: אין לעשות כמנהגי הגויים, כגון במקרה של מת – לא להתאסף בקהל גדול ('לא תתגודדו') ולא לגלח השיער שבין העיניים, לאכול רק מחיות המותרות באכילה ולא לאכול החיות האסורות (ג-כא), לא לגעת בנבלתם (ח), אלא למכרם לנוכרי, ולא לבשל גדי בחלב אמו (כא).
 
דברים יד,כב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה: תורה למעשה: יש להפריש עשירית מכל תבואה שמקורה בזרעים (תבואה וירקות), וכן עשירית מהפקת היין (תירוש) והשמן (יצהר), וכן בכורות הבקר והצאן, פעם אחת בשנה, ולאכלם במקום שיבחר ה' (כג). אם הדרך רבה עד למקום ההוא וקשה לך להביא מאכלים אלה לשם, ניתן למכרם במקום מגוריך, ולהביא הכסף למקום הנבחר ולרכוש שם מאכלים שישמחו אותך ולאכלם שם, יחד עם בני ביתך (כד-כו), ויחד עם לויים משכניך (כז). כל שלוש שנים, במקום להביא למקום שייבחר, יש להוציא את כל המעשרות שהפרשת באותה שנה ולהוציאם ליד שער ביתך (כח), כדי שיבואו הלוויים, הגרים, היתומים והאלמנות אשר גרים בעירך, ויאכלו וישבעו (כט).
 
דברים טו,א: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה: תורה למעשה: כל שבע שנים יש לשמוט ולמחול על כל חוב שניתן לרֵע ולאח (ב) אך לא חוב של נוכרי (ג). על ידי הלוואה לגוי תוכל למשול בו והוא לא ימשול בך (ו). יש לסייע בהלוואה (העבט תעביטנו) לאחיך האביון ברוחב לב וב'יד פתוחה' (ז-יא).
 
דברים טו,יב: ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך: תורה למעשה: יש לשחרר עבד מאחיך לאחר שש שנות עבודה, ובעת השחרור יש להעניק לו מהצאן, הגורן והיצהר שיש לך (יד). אם העבד או האמה לא ירצו להשתחרר, יש לרצוע (לנקב ולפצוע בכלי מיוחד לכך) את אזנם על הדלת, ואז יישארו אצל אדונם לעולם (טז-יז).
 
דברים טו,יט: כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך, הזכר – תקדיש לה' אלוהיך: תורה למעשה: יש להפריש מכל בקר וצאן את הזכר הבכור, לא לעבוד בבכור השור ולא לגוז את בכור הצאן, ולאכלו פעם בשנה במקום שיבחר ה' (כ). אם הבכור יהיה בעל מום אין לזבחו לה' אלא לאכלו בעירך (כב), רק יש לשפוך את דמו (כג).
 
דברים טז,א: שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך: תורה למעשה: יש לצפות (לשמור) לחודש בו מתחיל האביב כדי לקיים את הפסח. יש לזבוח לה' רק במקום שיבחר ה' (ב), לא לאכול חמץ במשך שבעה ימים, אלא לאכול מצות (ג). אסור שיימצא חמץ תופח (שאור) בכל מקום השייך לך (בכל גבולך), ואין להשאיר מבשר הזבח עד הבוקר שלמחרת (ד). הזבח יהיה בערב היום הראשון, ולמחרת בבוקר יש לשוב למקום מגורך (ו-ז). ביום השביעי של הפסח יש לקיים עצרת לה', ולא לעבוד (ח).
 
דברים טז,ט: שבעה שבועות תספור לך: תורה למעשה: יש לספור שבעה שבועות החל מראשית הקציר ואז לקיים חג שבועות (י). יש לשמוח בחג זה עם כל משפחתך, עובדיך ולויי עירך, הגרים, היתומים והאלמנות ממקום מגוריך, במקום שיבחר ה' (יא).
 
דברים טז,יג: חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים: תורה למעשה: יש לקיים חג סוכות במשך שבעה ימים בתקופה בה אספת את התוצרת שלך מן הגורן והיקב, ותשמח עם משפחתך, עובדיך, הלוויים, הגר, היתום והאלמנה במקום מגורך (יד). החג יתקיים בשמחה ובמקום שיבחר ה' (טו).
 
דברים טז,טז: שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך: תורה למעשה: יש להיראות לפני ה' במקום שיבחר ה' בחגי פסח, שבועות וסוכות, ולהביא מתנות לפני ה' כפי הברכה שברך אותך ה' (יז).